אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מוסף שבועי 27.11.18 100 ימים מינה גולי ריצה, צילום: אוראל כהן צילום: אוראל כהן

מוסף כלכליסט

100 ימים, 100 מרתונים, אשה אחת

כפות הרגליים מיובלות, הריאות כואבות, כל בוקר מתחיל בעייפות איומה ובכי. ריצה של שעה וחצי לצדה של מינה גולי חושפת סבל אדיר וגם כוח רצון נדיר, של אשה שמתעקשת להמשיך לרוץ, כדי להציל את העולם ממשבר המים הגלובלי

29.12.2018, 08:01 | מאיר אורבך ודיאנה בחור ניר
יום שני. 07:30. טיילת ת"א ליד בריכת גורדון. הקילומטר החמישי
 

גם למינה גולי, כמו לרובנו, קשה לקום מוקדם. אבל היא עושה את זה, יום אחרי יום. מתעוררת, אוכלת מעט, ויוצאת לרוץ. בוקר אחרי בוקר, בכל יום היא רצה מרתון שלם, במשך שש עד עשר שעות, שבעה ימים בשבוע, 100 ימים ברציפות.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

אנחנו פוגשים אותה בטיילת בתל אביב ביום ה־51 של הפרויקט המטורף שלה. היא התחילה לרוץ באותו בוקר כבר ב־06:30 — בדרך כלל היא מתחילה ב־06:00 - וכואב לה. מאוד. בקילומטרים הראשונים היא בקושי רצה. מתקדמת לאט, לעתים פשוט הולכת. "בכל יום הגוף שלי אומר לי 'די'", היא אומרת לנו בשקט, תוך כדי תנועה, כשאנחנו רצים לצדה. "בכל בוקר כשאני קמה אני בוכה, בדמעות, ויש לי כל כך הרבה כאבים, אני חסרת אנרגיה, אני בקושי הולכת, ואני נאלצת לחשוב על זה שאני צריכה לרוץ היום".

מה זאת אומרת?

"אני לא ממש אוהבת לרוץ. לא הגעתי לריצה מתשוקה לספורט, ואני גם זקנה, בת 48. עכשיו יש לי כאב במותן, קיבלתי זריקת קורטיזון הבוקר, ואני מרגישה עייפות נוראית של הריאות שלי, מבפנים. אתמול למשל רצתי על מסלול סלעי, בדרום; את עייפה ממש, וחייבת להישאר מרוכזת כי בכל רגע את יכולה למעוד. כל מה שמתחשק לי הבוקר הוא לשבת ולשתות קפה. אבל אני ממשיכה".

היא ממשיכה כדי לעורר מודעות ברחבי העולם למשבר המים הגלובלי. בשלוש השנים האחרונות היא כבר רצה שבעה מרתונים לאורך שבעה מדבריות, ואחר כך 40 מרתונים במשך 40 יום, ועכשיו היא בדיוק באמצע של ריצת 100 מרתונים ב־100 ימים, בזה אחר זה, במדינות שונות. הכל כדי שנדבר על המים. וכשהיא מתחילה לדבר על המים, נדמה שהכאבים נעלמים, ופתאום היא נלהבת, שוב מלאת חיים.

גולי בכמה מתחנות המסע עד כה. "בחרתי מדינות עם בעיות מים. באוזבקיסטן, למשל, ימת אראל התכווצה ל־10% מגודלה" , צילום: Kelvin Trautman גולי בכמה מתחנות המסע עד כה. "בחרתי מדינות עם בעיות מים. באוזבקיסטן, למשל, ימת אראל התכווצה ל־10% מגודלה" | צילום: Kelvin Trautman גולי בכמה מתחנות המסע עד כה. "בחרתי מדינות עם בעיות מים. באוזבקיסטן, למשל, ימת אראל התכווצה ל־10% מגודלה" , צילום: Kelvin Trautman

פרויקט כל כך גרנדיוזי, כל כך אגרסיבי כלפי הגוף שלך, הוא הדרך היחידה להעלאת המודעות שאת מחפשת?

"זאת הדרך הכי מהירה. המומחים מעריכים שצריכת המים ב־2030 תהיה גבוהה ב־40% ממה שהיא כיום, ובמקביל זמינות המים הראויים לשתייה פוחתת. אם אעמוד לבד ביער ואצעק את זה, אף אחד לא יקשיב לי. המטרה שלי היא לעשות את העולם טוב יותר, לא משנה כמה זה יעלה לי באופן אישי או כמה כואב לי".

07:45. טיילת ת"א ליד הנמל. הקילומטר השישי
 

כפי שאפשר להבין, גולי (Guli) לא בדיוק רצה. אחרי התחלה אטית מאוד, גולי עוצרת ומתלוננת על כאבים בכפות הרגליים. היא חולצת את נעל הריצה שלה, מסירה את הגרב וחושפת את כף רגל ימין, חבולה כולה, חבושה כולה. מתחת, היא אומרת, יש יבלות, חתכים וקילופי עור גדולים. "הייתי בטוחה שאגיע למרתון ה־51 במצב הרבה יותר טוב", היא אומרת באכזבה, "ועכשיו חלק מהזמן אני צריכה ללכת. זה מקשה עליי, כי אני לא רגילה ללכת, אני רגילה לרוץ".

לידנו חולף בריצה ישראלי, לבוש בחולצה של מרתון ניו יורק שהתקיים בתחילת נובמבר. גולי מתלהבת: "הוא היה איתי במרתון הראשון!". המרתון ההוא במנהטן היה הראשון במסע הנוכחי שלה, והרשמי היחיד שרצה בו. כשאנחנו שואלים אם תגיע למרתון האחרון, היא עונה בלי היסוס: "כן, כמובן".

 , צילום: Kelvin Trautman צילום: Kelvin Trautman  , צילום: Kelvin Trautman

והיא לא עושה לעצמה ויתורים. אין ימי מנוחה. "אנחנו טסים כל הלילה, אני נוחתת ומתחילה לרוץ ישר מנמל התעופה", היא מסבירה. "כשיש ג'ט לג זה קשה, למשל כשטסנו מסין לירדן היה קשה מאוד, אבל אין ברירה, לומדים להתרגל. לפחות לישראל הגעתי מירדן דרך היבשה, אז עכשיו אין לי ג'ט לג".

את המסע מלווים אלנה הובסון וברוק הילי, בני זוג, פיזיותרפיסטית ורופא אורתופד, מומחה לכפות רגליים (שני היחידים בצוות שמקבלים שכר ואינם מתנדבים); מתאם שמטפל בכל סידורי הלינה, האוכל והטיפול הרפואי; כתב וצלם שמתעדים אותה; ובכל מדינה מצטרפים גם מלווים מקומיים — אחד שרץ לצדה, אחד שרוכב על אופניים, ואחד שנוהג בג'יפ הצמוד, שנושא את הססמה של כל הפרויקט: "כל טיפה חשובה". נהג הג'יפ היום הוא מוטי דגן מקיבוץ בית אורן, שמתרשם עמוקות מכל העניין. "היא לא מוכנה לרוץ 50 מטר פחות", הוא אומר, "אם צריך היא תרוץ עוד עשרה סיבובים עד שתגמור את המרחק. עד המטר האחרון".

בני הזוג הילי כבר מכירים את הנחישות הזאת, וכרגע מוטרדים יותר ממצבה הפיזי של גולי. "כשאתה סובל מכאב מסוים הוא גורם לך לפתח בעיות חדשות. למשל כשאתה צולע המון זמן הגב מתחיל לכאוב", מסבירה הובסון. "העשרה קילומטרים הראשונים קשים, ה־15 הבאים כבר בדרך כלל בסדר, ובסוף שוב קשה. אז כרגע, במצבה, אנחנו משלבים ריצה עם הליכה, ויכול להיות יותר גרוע אם היא תסבול משבר למשל".

"מדהים לראות את הטרנספורמציה של הגוף בימים האלה", אומר ד"ר הילי. "היא סובלת מאובדן משקל אדיר: קשה להחזיר את כמות האנרגיה שהיא מאבדת בכל יום, לאכול 3,000 קלוריות ביום. רואים את השרירים שלה קטנים ומידלדלים, כי כשלגוף אין עודפי שומן הדלק לפעילות נהיה החלבון של השריר. כפות הרגליים שלה התרחבו מאוד, תופעה מוכרת בריצות ארוכות, ויש לה יבלות כואבות כל הזמן. זה לא טוב לגוף".

 , צילום: Kelvin Trautman צילום: Kelvin Trautman  , צילום: Kelvin Trautman

הגוף שלה יכול לשאת את האידאולוגיה שלה?

"אתה לא יודע איך ייגמר כל יום. יש פציעות מסוימות שבהן נעצור אותה, למשל שברי מאמץ. אבל בינתיים הפגיעה היא בעיקר ברקמות רכות. והיא יודעת שאם היא תדחוק את הגוף שלה יותר מדי, הוא לא יעמוד בזה. היא ממוקדת מאוד, מנסה לעשות הכל נכון, והיא תסיים. אני בטוח בזה".

08:30. טיילת ת"א ליד שדה דב. הקילומטר השמיני
 

לא רק כאב גורם לגולי לעצור את הריצה, גם צילומים. סלפי על רקע הים, אחד על רקע פרסומת או שלט מזדמן, הכל כדי שיהיה מה להעלות לטוויטר, לבלוג, לבלוג הווידיאו, לחשבון הפליקר עוצר הנשימה שלה, וגם שיצטבר חומר לסרט תיעודי וספר שהיא מתכננת. הצילומים שאנחנו עדים להם לא מסעירים לעומת אלה שפרסמה מתחנות קודמות במסע, בעודה רצה על רקע נופים עוצרי נשימה ומדברת על משבר המים, חושפת שיניים מושלמות ועיניים כחולות נוצצות בתחושת שליחות. ויש לה שלל סיפורים מהמסע, שעד כה עבר בתשעה יעדים — ארצות הברית, אנגליה, צרפת, איטליה, אוזבקיסטן, הודו, סין, הונג קונג וירדן. בשישי שעבר הוא הגיע לישראל ולרשות הפלסטינית, ובלילה שבין שלישי לרביעי, אחרי חמישה מרתונים כאן, כבר המשיך לדרום אפריקה ולסוטו, אוסטרליה, צ'ילה, בוליביה, פרו, מקסיקו ובחזרה לארצות הברית, לסיום בניו יורק. סך הכל 17 מדינות בשש יבשות.

"בסין היה לנו קר מאוד. גם באוזבקיסטן, שם ממש קפאנו, ירד גשם. ושם, כמו במדינות אחרות באירופה, האדמה היא חימר שנדבק לנעליים, זה נורא. בהודו, לעומת זאת, סבלנו קשות מהחום. שינויי מזג האוויר בין המדינות מוסיפים לקושי", היא אומרת. "בהונג קונג רצתי על משטח משופע, והעומס על המותן היה כל כך גדול עד שהגעתי לבית חולים, קיבלתי קורטיזון והרדמה קלה, ישנתי שם בלילה ובבוקר קמתי וחזרתי לרוץ".

גולי, בחודש שעבר באוזבקיסטן. "אובדן משקל אדיר, שרירים מדולדלים, יבלות כל הזמן", צילום: Kelvin Trautman גולי, בחודש שעבר באוזבקיסטן. "אובדן משקל אדיר, שרירים מדולדלים, יבלות כל הזמן" | צילום: Kelvin Trautman גולי, בחודש שעבר באוזבקיסטן. "אובדן משקל אדיר, שרירים מדולדלים, יבלות כל הזמן", צילום: Kelvin Trautman

איך בחרת את היעדים למסע?

"התמקדתי במדינות שחשוב שיטפלו טוב יותר בנושא. ירדן נבחרה כי בעיית המים שם היא מהחמורות בעולם, וגם משום שהיא קולטת פליטים מסוריה, והחיבור הזה בין המדינות מעניין אותי. בסין בחרתי כי צריכת המים שם עצומה והם נדרשים עכשיו לשנות את ההתמודדות שלהם עם הנושא. אוזבקיסטן נבחרה כי ימת אראל התכווצה משמעותית, ל־10% מגודלה, כי הנהר שזרם אליה התייבש. המים שלו שימשו להשקיה, והמומחים הזהירו את השלטונות שהנהר יתייבש אבל הם לא הקשיבו. לאיטליה וצרפת הגעתי אחרי שגיליתי שהרבה חקלאים שם ייבשו יקבים ומטעים בגלל בעיית המים. בהמשך אגיע לקייפטאון, שנמצאת במשבר מים חמור".

וישראל?

"מעבר לכך שגם אצלכם יש מחסור משמעותי במים, בהרבה מדינות אני שואלת חקלאים איך הם מתמודדים עם הבעיה והם מראים לי מערכות השקיה או התפלה מתוצרת ישראל. כשנחשפתי לכל הטכנולוגיה שאתם מייצרים הבנתי שאני חייבת להגיע לכאן".

09:00. המרינה בהרצליה. הקילומטר ה־16
 

בערב שלפני פגישתנו גולי פגשה נציגים של חברות ישראליות שמפתחות טכנולוגיות חדשניות בתחום המים. הפגישה מתקיימת במשרדי חברת זברה מדיקל של היזם והמשקיע אייל גורה. זברה אמנם עוסקת בהדמיה ממוחשבת, אבל גורה מכיר את גולי מחברותם המשותפת בפורום Young Global Leaders (YGL), והוא בעצם מי שמארח אותה כאן.

היא גדלה באוסטרליה, בת לאם מקומית ואב איטלקי. בגיל 17 נהפכה לצמחונית. באוניברסיטה, היא מספרת, "כשלא הייתי מרוצה מאיכות ההרצאות נהפכתי לנשיאת ארגון הסטודנטים, כדי לשנות. אתה לא יכול להיות פשוט מובל בחיים". היא למדה משפטים ומדעים, עבדה כבנקאית השקעות באוסטרליה, ובין השאר נדרשה לעסוק בתחום שינויי האקלים. אחרי שהתמחתה בתחום עברה לבנק העולמי בוושינגטון, ואחר כך עבדה בלונדון ובייג'ינג, שם הקימה קרן להשקעות בפרויקטים סביבתיים במדינות מתפתחות, והגיעה ל־YGL. עם הזמן נחשפה בהדרגה לבעיית המים, החלה לברר כמה מים נדרשים למשל כדי לגדל מזון או לייצר מוצרים שונים, הכירה את עומק הבעיות, ונשאבה לחלוטין. היא המשיכה להונג קונג ושם הקימה עמותה, Thirst, שמקדמת חינוך לחיסכון במים בעיקר בסין, אבל במסגרתה גם נולדו הפרויקטים השונים לקידום מודעות של אזרחים וממשלות ברחבי העולם. את המסע הנוכחי, אגב, מממנות נותנות החסות ריבוק וקולגייט וקצת תורמים, כשהעלויות מינימליות (לעתים, למשל, הקבוצה ישנה בשטח, או מתארחת בבתים פרטיים).

כשהיא לא רצה או עובדת בעמותה, גולי מנסה להילחם במשבר המים בחיים האישיים שלה. "יש המון דברים שאפשר לעשות, למשל לצחצח שיניים עם פחות מים — דברים קטנים שיכולים להביא לחיסכון אדיר. אני עושה מקלחות קצרות, ואני לא בעד להימנע לגמרי ממקלחות; אם תבקשי מאנשים להקריב קורבן יהיה קשה לעשות שינוי, בעיקר ארוך טווח. אבל אפשר לקצר. אפשר לצמצם את השימוש בפלסטיק, שבייצור שלו משתמשים בהמון מים ונפט, ובסוף הוא גם לא מתכלה. אפילו על החוף שלכם ראיתי המון פלסטיק. גם בזבוז מזון הוא בזבוז מים — כשזורקים עופות, או ירקות. אצלנו באוסטרליה זורקים בננות כי הן גדולות או קטנות מדי, דקות מדי, מכופפות מדי".

100 ימים, 100 מרתונים, אשה אחת
 
להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן100 ימים, 100 מרתונים, אשה אחת

ככל שהריצה מתקדמת ניכר שמצבה משתפר, היא רצה מהר יותר, וגם השיחה על המים עוזרת. כשאנחנו עומדים להיפרד, ניכר שהיא מצטערת על כך; בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים מורגשת היטב במשך כל הפגישה איתה. ואנחנו עדיין מנסים להבין את פשר ההקרבה.

היית בנקאית השקעות. את לא מתגעגעת לחיים הקודמים שלך, הנוחים, במשרד?

"אני מתגעגעת מאוד לנורמליות, והייתי רוצה להיות בורה כזאת שלא מודעת למה שקורה בעולם. אבל זה לא אפשרי בכל הנוגע למים. אם ההתחממות הגלובלית היא הכריש, בעיית המים היא השיניים שלו. המים הם הכל, הם המזון, הם הכלכלה, הם הביטחון. אי אפשר להתנער מהבעיה יותר".

וכשהמסע הזה ייגמר, מה יהיה הפרויקט הבא?

"אני רוצה לפתור את משבר המים, אז אצטרך לחשוב מה עוד אוכל לעשות שיעורר גלים. אני רוצה לעשות סרט על אנשים וטכנולוגיות שפגשתי לאורך הדרך, כדי להבהיר שיש בעיה אבל יש גם פתרונות. אני חושבת על תערוכת תמונות של כל גיבורי המים שפגשתי — להציג שרברב בהודו שמתקן דליפות, אנשים שמנסים להציל מקורות מים שמתייבשים, להתמקד בכל אלה ברחבי העולם שהמשימה שלהם היא להציל מים. הסיפור שלי פחות מעניין".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות