בתנועה: לא הגיוני שלא רע

דרכה של עכו הקטנה בפעוטון הכפרי היא איטית מאד. הנחו אותנו לבוא ולהישאר איתה כמה פעמים, ואז להשאיר אותה לבד לחצי שעה, אחר כך לשלושת רבעי שעה, ואז לשעה, ואז, אולי, אולי, אולי, נוכל ללכת והיא תתמסר. בפועל חצי השעה עברה ביותר מדי דמע, לכן בעקבותיה באה עוד חצי שעה ועוד חצי שעה ועוד פעם. השעה השלמה עדיין לא ניתנה. איך עומדים בזה הורים עם שעות עבודה גמישות פחות?

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

מצד אחר, המקום הוא מקפצה לא רעה לחיים. לארוחת הצהריים באחד הימים הכינו במטבח הפעוטון פסטה. הם הכינו את הפסטה מאפס, מקמח ומים, באמצעות מכונת ספגטי. בוקר אחד ישבתי שם עם 24 פעוטות ומניתי שמונה גננות הגוהרות מעליהם, כלומר גננת על כל שלושה ילדים. הם שרו שירים על "פאפא נואל", הידוע גם כסנטה קלאוס, עד שגננת אחת קלטה שאולי יש כאן בעיה והתיישבה לצדי. "איך נראה חג המולד בישראל?", שאלה.

זה היה ניסוח מושלם של שאלה רגישה, כי הוא אפשר לי להשיב כל תשובה. "יש קהילות שחוגגות", אמרתי, "בעיקר ערבים נוצרים, אבל אני גדלתי במציאות שבה חג המולד לא באמת קיים מחוץ לסרטים אמריקאיים".

"אתם חוגגים חג מקביל או דומה?" חקרה.

הימים היו ימי החנוכה. הסברתי שגם הוא חגיגת אור באמצע החורף. "אנחנו מדליקים נרות ואוכלים סופגניות. ביקשתי מהבולנז'רי בכפר שיכינו סופגניות עם מילוי ריבת פטל, במקום קרם פטיסייר. הן יצאו טובות!"

"אם תרצה, תוכל להביא לכאן משהו כדי לחלוק את רוח החג", הציעה, "לא סופגניות בהכרח, אבל אולי שירים או משחקי חג". חשבתי מיד על סביבון, אבל מנין נשיג סביבונים בפינה כה מרוחקת של התפוצות? אפילו נרות חנוכה לא הצלחנו להשיג והשתמשנו בנרות יום הולדת. בכלל, כל העניין נראה מיותר. "אולי בעוד כמה שנים, כשתהיה לזה משמעות, בינתים אל תדאגי. אני בעצמי עברתי מסלול ארוך עם חג המולד ויודע אפילו ליהנות ממנו".

היא נרגעה, ובכל זאת הוסיפה: "אתה יודע שמבחינתנו זה לא חג דתי".

"יודע", הנהנתי, "יודע". חצי מהסיבה שאנחנו כאן היא הידיעה הזאת, והביטחון בחילוניותה של מערכת החינוך. פאפא נואל אינו צ'ילבה שלנו. נפתלי בנט — כן. הילדה שלי תדע לקרוא דף גמרא, אבל תלמד את זה ממני או מאמה. ההוגה האמריקאי הנרי דיוויד ת'ורו כתב: "יצאתי אל היערות כדי לחיות בכוונה". תמיד אהבתי את המשפט הזה. אני יצאתי אל הצרפתים כדי שבתי תגדל במערכת חינוך שמנוהלת בידי אנשים אחראים.

אבל בוקר אחד, לא היה נראה שהם כל כך אחראים. זה התגלה כשאלישה שאלה את הגננת אם הילדים מחוסנים.

"חלק מהם כן, חלק מהם לא", השיבה הגננת, "זאת בחירה אישית. כל משפחה מחליטה". אלישה כמעט התעלפה בתגובה. "כמה מהילדים לא מחוסנים?", הזדעקה. "אני לא יודעת", השיבה הגננת, "זה עניין פרטי". עיניה של אלישה חשכו לחלוטין. ידיה נהו לעבר מעילה של עכו, להלביש אותה ולחלצה משם.

"אני למשל, לא מחוסנת", המשיכה הגננת.

זה כבר היה מוזר מדי. גלגל הסתובב במוחה של אלישה ופתאום נשמע שם קליק של הבנה. "רגע, את מתכוונת לחיסון עונתי", שאלה. "כן", ענתה הגננת, "חיסון נגד שפעת. למה את התכוונת?"

"אני התכוונתי לחצבת, הפטיטיס, כאלה", ענתה.

"מה, השתגעת?!", הזדעקה הגננת, "ברור שכולם מחוסנים. ילד בלי פנקס חיסונים מלא לא נכנס לגן!"

רק עכשיו נזכרה אלישה שפנקסה של עכו נסקר וצולם כמה ימים קודם לכן. החרדה הפתאומית השכיחה זאת ממנה. לכי תדעי אם הארץ הזרה הזאת, שאנחנו מייחסים לה תפקודיות יתרה, אינה כזב ואשליה. לכי תדעי אם באמת יש על מי לסמוך.

בגן יש על מי לסמוך, אלוהים מרחם על ילדיו. בחוץ מסובך מעט יותר. לעתים, אחרי תום חצי השעה, אנחנו מלווים את הילדים בטיול הבוקר שלהם אל מגרש הפטאנק של הכפר, שכתלים נמוכים סוגרים עליו והופכים אותו לרחבה ריקה ונוחה. הדרך לשם עוברת ברחוב מלא בורות ומהמורות שלעירייה אין כסף לתקן. מעל המגרש צומחת אנטנה סלולרית ענקית. אין מה לעשות. העולם לא מושלם, ודאי לא צרפת הכפרית, שזעמה נשמע כעת בכל העולם.

 

להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן

הילדים משחקים בחוץ, ואני שוקע בחלום בהקיץ. פאפא נואל גולש לו מעל האנטנה הסלולרית באפוד צהוב. בידו האחת סופגנייה עם קרם פטיסייר וריבה, ובאחרת מזרק עם חיסון נגד חצבת. אני מנופף לו לשלום ופתאום הוא נהפך לא"ד גורדון, הסופגנייה והמזרק נשמטים והוא מורט את זקנו ומקונן: 'למה אתם לא בדגניה? למה לא דגניה?'. אני אומר לו שאני יודע שאם יש מקום נפלא בעולם, זה הפעוטון של דגניה. זה מפייס אותו מעט והוא נהפך לענן קטן בשמי לוריס. אחר כך קמים כולם והגננות אוספות את הדליים, הגיע הזמן לחזור פנימה ולאכול משהו גורמה.