לא רוצים כאן מתונים

העברת השופט ד"ר גרשון גונטובניק מהמחלקה הפלילית למחלקה האזרחית בבית המשפט המחוזי בתל אביב עוררה סימן שאלה מטריד – האם היה כאן לחץ של הפרקליטות להיפטר משופט סנגוריאלי? "ההעברה תוכננה לפי תוכנית העבודה ביוני 2018", נמסר מהנהלת בתי המשפט, "והכל לפי צורכי המערכת". ובכן, צורכי המערכת הם דווקא הוספת שופטים פליליים ולא גריעתם. כך טוענים גורמים בבית המשפט, וזאת בגלל התיק הכבד של אברג'יל שנכנס, ומפני שהשופטת לימור מרגולין שהיתה מיועדת להגיע מהשלום ולחזק את המחלקה הפלילית במחוזי לא מונתה.

התמריץ שנקשר לפסיקות הסנגוריאליות של גונטובניק משתלב במסורת ארוכה ובלתי מפוארת של תלונות בלתי רשמיות של הפרקליטות כלפי שופטים מסוגו. וזה המקום לעשות סדר ולדבר על שופטים מהסוג של גונטובניק.

גונטובניק אינו שופט סנגוריאלי, אלא שופט שמקפיד על זכויות נאשמים ועל כבודם. כך בשלושה תיקים שבהם גם התוצאה, אבל בעיקר ההנמקה, חתרו תחת הנרטיב של התביעה.

בפרשת "באים לבנקאים", כשברק כהן וחבריו החלו לצור ולהטריד בנקאים ובני משפחותיהם, גונטובניק גינה את ההתנכלות לבני משפחה, אך שלל את המניע האישי הפסול שהדביקה התביעה למפגינים כאילו כל מטרתם היא לחלץ את עצמם מחובות אישיים. "חומר החקירה משקף תמונה ברורה של מחאה ציבורית אותנטית", כתב. "קיומו של מאבק ציבורי מכניס לתמונת השיקולים הרלוונטיים את זכות היסוד לחופש הביטוי, על כל כובד משקלה". ואז הוסיף השופט את הרעיון שהעלה בפסקי דינו המזכים בפרשת רפי רותם: "אפיונה של מחאה ציבורית כפלילית צריך להיות מוצא אחרון ולא ראשון".

את רעיון "המוצא האחרון ולא הראשון" בהפעלת הכלי הפלילי החיל גונטובניק כשזיכה את חושף השחיתות רפי רותם. רותם, בדומה ל"באים לבנקאים", הועמד לדין על הטרדת שורת אנשי ציבור בדרכים שונות ומשונות. ושוב גונטובניק מפקפק בתבונת הפעלת הגרזן הפלילי למרות חומרת מעשיו של רותם. "האם חציית קווים זו הצדיקה נקיטת הליכים פליליים?" שאל. "האם ניתן היה להפעיל כלים אחרים להתמודד עמה? ואם ישנם כאלה, האם קמה חובה להפעילם בנסיבות העניין, לפני גיוס המשפט הפלילי לדגל?"

השופט, שזיכה את רותם ממרבית העבירות, הציג בפסק דינו את ה"עיקרון החוקתי של שיוריות ההליך הפלילי", שמשמעותו היא שהמשפט הפלילי הוא המוצא האחרון, כיוון שמדובר ב"אמצעי החריף ביותר להגנה על ערכים חברתיים, משום שהוא כרוך בפגיעה המשמעותית ביותר בזכויות חוקתיות של חשודים ושל נאשמים".

בשני המקרים ציין גונטובניק את חומרת התנהגותם של ברק כהן וחבריו ושל רפי רותם. "המחאה חצתה את גבולות הלגיטימיות", כתב על "הבאים לבנקאים". ועל רותם כתב: "התנהלותו של המערער חצתה את הקווים האדומים". ובכל זאת, נתן השופט כבוד ומשקל לחופש הביטוי וההפגנה וכן לאותנטיות של המחאה, והכי חשוב — במקרה של רותם הוא שמט את השטיח הפלילי מתחת לרגלי הפרקליטות באמצעות דוקטרינת השיוריות, שמעדיפה פתרון וטיפול מתונים יותר מאשר הרשעה בפלילים. "מבנה מדורג שיטפל במעשיו של המערער באופן מידתי", כתב, "מבנה שבו האכיפה הפלילית אינה בגדר מוצא ראשון אלא בגדר מוצא אחרון".

החלטה נוספת של גונטובניק שהפרקליטות לא אהבה היתה בעניין חומרי החקירה של אמיר ברמלי. פרקליטיו דרשו לקבל העתק של כל החומר הממוחשב שתפסו החוקרים. הפרקליטות סירבה וגונטובניק דחה את גישתה שמדובר ב"מסע דיג או ציד", ופסק כי בחומר הממוחשב יכול להימצא חומר שיועיל להגנה. "המאשימה חייבת בשקיפות ממשית ומפורטת ביחס לפעולות החיפוש", כתב.

הערה לאחר סגירה

לאחר פרסום הטור, עודכנתי שהמעבר למחלקה האזרחית היה לרצונו ולבקשתו של גונטובניק. גם אם המעבר לא היה מתוך היענות ללחץ כלשהו, עדיין נותרת אצלנו הכמיהה העקרונית ליותר שופטים מסוגו במחלקה הפלילית.