ישראל שוב בתחתית: ריבוי עובדי שירותים במגזר הציבורי מוביל לפיריון נמוך

התעשייה בישראל צועדת לאחור, ומגזר השירותים הופך למפלצתי. ממחקר חדש של ד"ר איתן רגב וחוקרים נוספים מהמכון הישראלי לדמוקרטיה עולה כי שיעור המועסקים בענפי שירותים שאינם במגזר העסקי בישראל – שעומד על 41% – הוא הגבוה ביותר ב־OECD. ברוב המכריע של מדינות הארגון שיעור המועסקים במגזר זה נמוך מ־33%. הכוונה בשירותים שאינם במגזר העסקי לשירות הציבורי, ביטחון, שירותי חינוך, בריאות ורווחה. המשמעות היא כי שיעור העובדים בתחום השירותים במגזר הפרטי – שמייצר רווחים – הוא הנמוך ביותר ב־OECD.

הגורמים לנתונים הללו הם מצד אחד שיעור פריון הילודה הגבוה בישראל ובעיות הביטחון שמצריכים שירותים ציבוריים רבים (חינוך, רווחה, צבא). מצד שני גורמת לכך דעיכת ענף התעשייה המסורתית בעוד במדינות מפותחות אחרות הוא יודע פריחה מחודשת. הדבר פוגע בפריון העבודה ובצמיחה.

בין היתר בענף החינוך מועסקים 13% מכוח העבודה בישראל, לעומת 8% ב־OECD; במינהל מקומי, מינהל ציבורי וביטחון מועסקים 11% מכוח העבודה בישראל, לעומת 7% ב־OECD; ובשירותי רווחה וסעד מועסקים 6% מכוח העבודה בישראל לעומת 5% ב־OECD.

מחדל בהכשרות המקצועיות

המחקר של רגב והחוקרים ירדן קידר ונאור פורת עוסק במחדל ההכשרות המקצועיות בישראל שהוא מהגורמים העיקריים לדעיכת התעשייה המסורתית. רגב מציין ש"למרות צמיחה כלכלית מתמדת, הפער בין פריון העבודה בישראל לממוצע פריון העבודה בקרב המדינות המתועשות אינו מצטמצם". ב־2017 עמד הפריון במדינות המפותחות על 53 דולר בממוצע לשעת עבודה לעומת 40 בלבד בישראל, כלומר פער של כ־13 דולר לשעת עבודה. בשנת 2000 עוד עמד הפער על כ־11 דולר בלבד, כלומר הוא הולך ומתרחב.

הם מסבירים ש"השילוב של תעשייה מצומקת ומפגרת (בהשוואה למדינות אלו), וסקטור שירותים מנופח המשרת בעיקר את השוק המקומי (ולכן מתאפיין בפריון נמוך)

אלי כהן שר הכלכלה והתעשייה | צילום: אופיר אייבי

– מונעים מישראל לצמצם את פער הפריון". לדבריהם, בעוד מספר שעות העבודה בתעשייה בישראל דורך ב־20 השנים האחרונות על כ־900 מיליון שעות, מספר שעות העבודה במסחר ושירותים יותר מהכפיל עצמו מ־2.6 מיליארד שעות ל־5.5 מיליארד.

החוקרים כותבים כי ישראל שייכת למדינות מתפתחות שאינן מדביקות את רמת החיים של המדינות העשירות מכיוון שהמגזר התעשייתי אצלן הצטמצם "מהר מדי". התוצאה היתה שהעובדים נקלטו בענפי השירותים הלא עסקיים. במדינות ה־OECD אמנם ירד החלק של התעשייה בתוצר עד ל־15% ב־2009 אבל מאז התהפכה המגמה והוא טיפס ל־17% ב־2017. בישראל לעומת זאת הוא עמד על 17% ב־2009 וצנח עד ל־13%. רגב מסביר את היפוך המגמה במדינות ה־OECD בכך ש"במדינות המצליחות מבחינה כלכלית הפכו דיסקט באמצעות היתרון הטכנולוגי והאוטומציה שהוציאו מהמשוואה את הבעיה של תחרות עם כוח עבודה זול".

לטענת החוקרים, אחת הסיבות המרכזיות לדעיכת התעשייה היא מחסור בכוח אדם מקצועי בתעשייה המסורתית בשל התנוונות מערכת ההכשרות המקצועיות הלא אקדמאיות. במהלך שנות השמונים והתשעים היא הלכה והתכווצה והפכה ממערכת המשרתת את צורכי המשק והתעשייה למערכת הממוקדת בעיקר בקידום תעסוקה בקרב אוכלוסיות מוחלשות.

חיים כץ, שר העבודה והרווחה | צילום: אביגיל עוזי

תקציב ההכשרות המקצועיות צנח מ־276 מיליון שקל (במחירי 2017) ב־2002 ל־50 מיליון בלבד ב־2015. עם זאת בשנים האחרונות המדינה הבינה את הטעות והוא הוגדל ל־130 מיליון ב־2017 כלומר חצי מהתקציב בשיאו. לפי נתוני משרד הכלכלה, חסרים כיום לתעשייה כ־11 אלף עובדים מיומנים. עד שנת 2021 צפויים לפרוש מענפי התעשייה כ־32 אלף עובדים ועד שנת 2026 כ־42 אלף נוספים.

אלא שבעוד שבעיית התקציב הממשלתי מוכרת יחסית, ממצא חדש של רגב והחוקרים הוא הפער העצום בין תקצוב המגזר הפרטי להכשרות ציבוריות במדינות המפותחות ובישראל. בעוד בישראל המגזר הפרטי כמעט ואינו מתקצב את מערך ההכשרות המקצועיות (0.001% מהתמ"ג בהערכת יתר), ממוצע התקצוב ב־OECD עומד על 0.14% מהתמ"ג. הכשרות מעשיות בשכר הן הנוהג המקובל במדינות המפותחות אך בישראל הן כמעט אינן קיימות.

החוקרים מסבירים ש"קיימת בעיית תמריצים – למעסיק הבודד לא משתלם להכשיר בשוק הקיים, כי העובד עלול לעזוב למעסיק אחר בתום ההכשרה". לכן הם ממליצים על התאגדות של מעסיקים להכשרות ענפיות.

"מרימים ידיים"

רגב אמר ל"כלכליסט" ש"בישראל כאילו מרימים ידיים ואומרים שלא נורא שהתעשייה תצטמק וזה תהליך טבעי. אבל זה לא תהליך טבעי. זו הצטמקות מוגזמת מדי

לתעשייה באופן שמזיק למשק. הפתרון הוא לטפל בכשלים המבניים של מערך ההכשרות באמצעות הגברת המעורבות של המעסיקים בכל שלבי ההכשרה". לדברי רגב, "בגלל תנאי הפתיחה של ישראל השירותים הלא עסקיים גדולים בקרוב ל־10% מאשר במדינות אחרות. לכן ישראל לא יכולה להשלים גם עם הכשלים בהכשרות המקצועיות".

החוקרים מצאו שמדינות בהן שיעור גבוה של עובדים שאינם עוסקים במקצוע שלמדו, סובלות מפריון עבודה נמוך יותר. בישראל קשה לדעת מה המצב כי אין נתונים לגבי היעילות של רוב ההכשרות. הנתונים שיש מגלים שרק כשליש נשארים במקצוע אחרי חמש שנים.

בדנמרק, גרמניה ושוויץ לוקחים המעסיקים חלק פעיל בעיצוב ההכשרות של עובדים בלתי מיומנים והתאמתן צורכי השוק. "המעסיקים", כותבים החוקרים, "יכולים לשקף בצורה זו את הצרכים העולים במהלך עבודתם, לספק מענה להתפתחויות חדשות בשוק ולסגור בזמן אמת את הפער בין התיאוריה לפרקטיקה". החוקרים ממליצים שמשרד העבודה והרווחה בעזרת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יקיימו מעקב שוטף אחרי התלמידים והבוגרים כדי לעקוב אחרי יעילות הקורסים במקצועות שונים. עוד הם ממליצים על פיתוח מודלים של חניכות הכוללים מלגות קיום.