מלכה אפריקאית: ספר ביכורים לאָיוֹבּאמי אָדֶבּאיו

"נשים מייצרות ילדים, ואם את לא יכולה לעשות את זה, אף אחד לא צריך לקרוא לך אישה". זה רק אחד מהציטוטים מעוררי הצמרמורת ב"תישארי איתי", ספרה של אָיוֹבּאמי אָדֶבּאיוֹ הניגרית, שתורגם לאחרונה לעברית (אחוזת בית).

בניגריה של "תישארי איתי" הערך של אישה נמדד בדבר אחד בלבד: יכולתה ללדת בן זכר. זהו המכשול שעומד בפני אהבתם של יג'ידה ואָקין, סטודנטים בעיר אילסה, שמתאהבים בפגישה מקרית בקולנוע. ארבע שנים אחרי חתונתם, יג'ידה עדיין לא הרתה, אז היא מעבירה את עצמה מסכת ייסורים של טיפולים רפואיים וטקסים פגאניים נצלניים אצל מכשפים מפוקפקים בניסיון נואש להתעבר בזמן שאקין מכניס לביתם אישה שנייה. "לגבר יכולות להיות הרבה נשים או פילגשים, לילד יכולה להיות רק אמא אחת", מסבירה יג'ידה.

רומן הביכורים המטלטל של אדבאיו (31) תורגם כבר ל־19 שפות, ונבחר כאחד מספרי השנה של ה"ניו יורק טיימס" וכ"ספר השנה" של NPR, הוול סטריט ג'ורנל, אנטרטיינמנט וויקלי והניו יורק פוסט. הוא זיכה את הסופרת הצעירה במועמדות לפרסים יוקרתיים כמו פרס ביילי, פרס דבלין הבינלאומי ופרס דילן תומאס ואף זכה להמלצות ממועדון הספר של שרה ג'סיקה פרקר ("ספר חכם ואנושי") ומחברת "סיפורה של שפחה" מרגרט אטווד ("סיפור "צורב שתופס אותך חזק").

אדבאיו. "רציתי להמחיש לאילו מעשים נואשים אשה מסוגלת כדי להרות" | צילום: גטי אימג'ס

אדבאיו תגיע לישראל להשתתף בפסטיבל הסופרים הבינלאומי שיתקיים בין 12-16 במאי במשכנות שאננים. כשאני מספרת לה, בשיחת וידיאו מביתה בלאגוס, בירת ניגריה, שגם בישראל ישנו לחץ לא קטן על נשים ללדת, היא מופתעת. אבל כעבור רגע של מחשבה, היא כבר מסבירה למה זה בעצם לא מפתיע כלל. "זה עניין אוניברסלי. לידה נהפכה לחלק מהאחריות שלך כלפי החברה שלך, המדינה שלך", היא אומרת. לפני שכתבה את הספר היא לא חשבה בכלל על האופציה שלא תלד. עכשיו היא כבר לא כל כך בטוחה, ומקווה שהספר יגרום גם לנשים אחרות להבין שהן לא חייבות ללדת כדי להיות בעלות זכות קיום.

השחקנית שרה ג'סיקה פרקר. המליצה על "תישארי איתי": "ספר חכם ואנושי" | צילום: אי פי איי

חלק מהביקורת של אדבאיו מתבטאת במסע הייסורים שעוברת הגיבורה יג'ידה כדי להכנס להריון. בחברה הניגרית מתרחשים טקסים עתיקים של שבט היורובה, שמנוהלים בידי נביאים ועושי ניסים מטעם עצמם. באחד מהטקסים יג'ידה יוצאת למסע מפרך בטיפוס על הר, ללא אוכל או שתייה, נכנסת לסוג של טראנס במהלך הטקס, ומוצאת את עצמה בסיטואציות נצלניות. "אני לא מאמינה בטקסים האלו, אבל רציתי להמחיש אילו מעשים נואשים אשה מסוגלת לעשות כדי להרות", היא מסבירה, ואי אפשר שלא לחשוב על כל הנשים המערביות שעוברות אינספור טיפולי הפריה מפרכים ומכאיבים. התהליכים שונים, אבל היאוש וההקרבה דומים.

עוד אמונה שמתגלה לאורך הספר, היא האמונה בעולם המתים, ובתינוקות "אביקו": מילה ביורובה שהמשמעות שלה היא "נולד למוות". תינוקות אביקו הם כאלו שמתו לפני שהגיעו לגיל ההתבגרות. האמונה היא שרוחות האביקו, שחיות בתוך עצים, חוזרות לאותה האם שוב ושוב, כי הן לא רוצות להישאר בעולם החיים. "הילדים האלה", מספרת אימו של אקין, מומי, "הם הבטיחו בעולם הרוחות למות צעירים. ושתדע לך, הקשרים שלם לעולם הרוחות חזקים יותר מפלדה".

האמונות החזקות האלו קשורות למציאות הקשה של תמותת תינוקות גבוהה מאנמיה חרמשית, מחלת דם תורשתית שנפוצה מאד בניגריה. כ-150 אלף תינוקות נולדים חולים באנמיה חרמשית מדי שנה במדינה, אחד מתוך 50 תינוקות. המחלה הזו מרחפת מעל הספר כענן שחור ומאיים, והיא זו שנתנה את ההשראה לכתיבתו. אדבאיו מספרת: "חברה שלי נפטרה מאנמיה חרמשית כשהיינו טינאייג'ריות. כמה זמן אחרי זה, ראיתי את אמא שלה. לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה קשה היה לאישה הזו לאבד את הילדה שלה, וזה הפך לסיפור שהייתי חייבת לכתוב. זה התחיל כספר על התמודדות של אם שצריכה להמשיך לחיות אחרי אובדן הילדה שלה".  

כריכת "תישארי איתי". אמפתיה גם לאנטגוניסט

אדבּאיו נולדה ב־1988 בלאגוס והתחילה לכתוב כבר כילדה. "בגיל 13 התחלתי לשלוח סיפורים למגזינים. כשסיפור שלי התפרסם, בגיל 15, הבנתי שאנשים מתחברים למה שאני כותבת. זה הרגיש כמו נס", היא נזכרת. כיום היא בעלת תואר ראשון ושני בספרות אנגלית מאוניברסיטת אוֹבּאפֶמי אווֹלוֹאוֹ בניגריה, ובנוסף למדה כתיבה יוצרת באוניברסיטת איסט אנגליה. אף שנסעה ללמוד בניכר והיא מפרסמת באופן קבוע במגזינים בינלאומיים כמו "הגרדיאן", אדבאיו נשארת נאמנה לקהילה שלה בניגריה. בעשר השנים האחרונות היא אחת העורכות הבכירות בכתב העת הספרותי Saraba, שמוקדש לכותבים ניגרים בתחילת דרכם.

אדבאיו מדברת לאט ובעדינות, חושבת היטב לפני כל תשובה וממעטת לדבר על עצמה, אך מסבירה כי גדלה במשפחה שדחתה את המסורת הפגאנית. "החיים שלי לא יכלו להיות רחוקים יותר מאלו של יג'ידה", סיפרה ל"פריס ריוויו".

ההתכווננות שלה לכל שאלה מחדש מדגישה את תחושת השליחות שהיא חווה, כנציגת קולות שאינם נשמעים בתרבות המערבית. היא ביקורתית כלפי החברה שלה, אך אינה שיפוטית כלפי הבחירות המצומצמות של דמויותיה.

אדבאיו מתארת את היחידות המשפחתיות שלה ושל הסובבים כרשת צפופה של סודות ושקרים. "קצת לפי שהספר יצא, סבתא שלי דיברה איתי לראשונה על חוויות הנשים במשפחה", מספרת אדבאיו, "על דודות שבכלל לא הכרתי שחוו חוויות דומות ליאג'ידה. אנשים בני גילי סיפרו לי שנתנו את הספר לאמהותיהם, ואז שמעו לראשונה את כל הסיפור המשפחתי שלהם".

הגדולה של "תישארי איתי" הוא שלצד הדרמות האישיות בחייהם של הגיבורים, מתרחש ברקע סיפור היסטורי כואב. ניגריה עוברת הפיכה צבאית באוגוסט 1985, שלאחריה היא הופכת בהדרגה ללא בטוחה עבור תושביה, שנתונים לאיומים מתמידים של כנופיות אלימות. ההתפתחות האיטית מאפשרת לנו התבוננות במנגנונים שאנחנו מפעילים בזמן משבר, כדי להמשיך בשגרה.

"אחד מהדברים שקרו באייטיז בניגריה וממשיך לקרות כיום, זה שהעשירים מספיק שוכרים אבטחה פרטית ובונים גדר גבוהה, משתמשים בכסף כדי להגן על עצמם ומתעלמים ממה שקורה", מסבירה אדבאיו. בסצינה דרמטית במיוחד, יג'ידה מקריאה מכתב מאיים מכנופיית שודדים שהתקבל אצל השכנה שלה, מהסוג שהפך לשגרה עבור רבים, שנפתח בשורה המפחידה: "מר וגברת אדיו היקרים, אנו מברכים אתכם בשם האקדח".

"תישארי איתי" איננו מותחן, ובכל זאת הקריאה בו דחוסה ומטלטלת, והדמויות שבו מורכבות ומעוררות הזדהות. זהו עיקר חוזקה של אדבאיו - כתיבה שהיא מלאה באהבת אדם, ואמפתית גם כלפי הדמויות שהן לכאורה ה"רעות" ברומן. פונמי, האישה הנוספת שמתחרה על תשומת ליבו של אקין, היא לכאורה האנטגוניסטית, אבל אדבאיו מציגה את האנושיות שבה, את המצב הפגיע שנקלעה אליו, כגלגל חמישי. "בהרבה מובנים, פונמי קיבלה את הדיל הכי גרוע", מסבירה אדבאיו. "היא התחתנה עם מישהו שלא אוהב אותה, ורוצה להשתמש בה רק כדי להגן על האשה שהוא אוהב באמת. גם היא קורבן של הציפיות החברתיות מנשים".