אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הסדרה "Dead to Me" מציגה: שעמום מוות צילום: netflix

הסדרה "Dead to Me" מציגה: שעמום מוות

הסדרה החדשה של נטפליקס מנסה להיות גם קומדיה שחורה, גם דרמת מוות וגם מותחן מזימות. הפוטנציאל אדיר, אבל התוצאה מופרכת

12.05.2019, 08:54 | עמית קלינג

אולי מן הראוי לאפיין מצב פסיכיאטרי חדש לזמנים האלה. נקרא לו "פרנוית אלגוריתמים" — התחושה שהתוכן שאתה צורך הוכן עבורך (או למידותיו של מישהו אחר, ואתה נקלעת אליו בטעות) בחישוב מדויק מדי של אלגוריתם מתוחכם. האלגוריתם הוא רובוט חכם וטיפש בו־זמנית: מבריק לחלוטין במלאכה שעבורה הוא הונדס (פילוח הרצונות של קהלי יעד כאלה ואחרים), טיפש לגמרי בדברים אחרים. התחושה היא של חליפה שנתפרת בדיוק למידה שלך, על הגוף שלך, רק שהרובוט לא שם לב שהוא כל הזמן דוקר אותך עם המחט. או שבעצם לא אכפת לו.

קראו עוד בכלכליסט

כריסטינה אפלגייט (מימין) ולינדה קרדליני. מתמרנות ככל יכולתן בתוך טקסט שקטן עליהן בכמה מידות, צילום: netflix כריסטינה אפלגייט (מימין) ולינדה קרדליני. מתמרנות ככל יכולתן בתוך טקסט שקטן עליהן בכמה מידות | צילום: netflix כריסטינה אפלגייט (מימין) ולינדה קרדליני. מתמרנות ככל יכולתן בתוך טקסט שקטן עליהן בכמה מידות, צילום: netflix

"Dead to Me", הסדרה החדשה של נטפליקס, נפתחת בסצנה קטנה ומדויקת שבה ג'ן, אלמנה טרייה בגילומה של כריסטינה אפלגייט, מגרשת בשנינות ובברוטליות שכנה עם כוונות טובות מהבית שלה. איכשהו דווקא הסצנה הזאת, שאין לה כמעט שום קשר לשאר העלילה, היא הזכירה ביותר, היחידה שמשאירה סימן. אפלגייט חריפה ומדויקת, עושה הרבה במעט דיאלוג, והצילום מעולה. למרבה הצער, אין כמעט עוד סצנות כאלה בסדרה כולה: היא ממהרת לעלות על מסלול של עלילה צפופה, ומשום שאין לה הרבה זמן לעשות את זה (עשרה פרקים של 30 דקות בלבד), היא נדרשת להתחיל לדהור. כבר בפרק הראשון היא מגיעה לקבוצת תמיכה כדי לנסות להתמודד עם המוות של בעלה בתאונת פגע וברח (שמתגלה כתעלומה כמובן), פוגשת שם את ג'ודי האקסצנטרית, הופכת לחברה הכי טובה שלה כי שתיהן סובלות מנדודי שינה, מכניסה אותה מהר מדי עמוק מדי לחיים שלה ומגלה שהיא לא בדיוק מי שהיא טוענת שהיא.

כל התפניות האלה לוקחות קצת פחות מ־20 דקות (וכולן גם שאולות באופן מוזר מ"מועדון קרב"). זה אולי היה עובד אם היינו צופים במותחן אמיתי עם קצב מסחרר, אבל "Dead to Me" אמורה להיות אינטימית יותר ואישית יותר, סדרה שצופים בה בשביל הדמויות ולא בשביל הטוויסטים (שאת רובם, למרבה הצער, אפשר לזהות מקילומטר). החלק הזה לא עובד כי הסדרה ממעטת להתעכב על הדמויות עצמן באופן שגורם דווקא לאירועים שקורים להן להרגיש משמעותיים, והחלק המותחני־עלילתי לא עובד כי הוא מבוסס כל כולו על סדרה של צירופי מקרים בלתי סבירים, ללא שום היגיון, רק בשביל לקדם את העלילה לכיוון שהתסריטאים צריכים שהיא תנוע אליו.

וזה לא של"Dead to Me" לא היה עם מה לעבוד. ג'ן וג'ודי מאופיינות כשני קטבים של הקיום הקליפורני: הקרייריסטית הקשוחה והמתוקתקת וההיפית החופשייה־אבודה, והסדרה במיטבה כשהיא מתמקדת בדינמיקת "הזוג המוזר" שלהן. כשהיא פשוט מתענגת על השנינויות והעוקצנות של ג'ן לסביבה שלה, פתאום הפוטנציאל מתחיל לבצבץ. אבל האמת היא שהסדרה הזאת מפחדת ממה שהיא עצמה היתה יכולה להיות אם היא רק היתה קצת לוקחת את הזמן ומשקיעה בדמויות ובדיאלוגים. במקום זאת היא שמה את כל הקלפים שלה על עלילת מתח לא מעניינת ולא מפתיעה. וההימור הזה לא משתלם, ובכל פעם שנדמה שמגיע רגע אנושי מעניין, הוא מבוזבז על עוד מהלך עלילתי לא סביר.

פעם אחר פעם, זו התחושה שעולה מ"Dead to Me": יש בה הרבה רכיבים קטנים, שכולם כמו נועדו לשבץ את הסדרה בכמה שיותר קטגוריות צפייה. היא גם קומדיה שחורה וגם דרמה על מוות ואבל וגם תמונות מחיי בורגנים מנוונים בקליפורניה. היא גם על חברות בין שתי נשים בשנות ה־40 לחייהן — כריסטינה אפלגייט וגם לינדה קרדליני, שמתמרנות כמיטב יכולתן בתוך תסריט שקטן עליהן בכמה וכמה מידות — וגם מותחן מלא שקרים ומזימות. הבעיה היא שכל הרכיבים האלה אפילו לא מנסים לחיות בשלום זה עם זה. הם פשוט נזרקים על הקיר זה אחרי זה בתקווה שמשהו יידבק. שום דבר לא ממש נדבק, אבל על הקיר נשאר הרבה בלגן שאולי יכול לעבור אם צופים בו בשעת לילה מאוחרת מספיק. בפרפרזה על הבדיחה הישנה על היותו של גמל פשוט סוס שהורכב על ידי ועדה, "Dead to Me" היא סדרה שהורכבה על ידי תסריטאים אנושיים שממש ניסו לשמח אלגוריתם. ובכן, כבר שנים שעתידנים מבטיחים לנו שיום יבוא ונחיה במציאות דיסטופית שבה כולנו נשרת אינטליגנציה מלאכותית זדונית, אבל אף אחד לא חשב שככה זה ייראה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות