מרחב הדיג בעזה: כלי ענישה יעיל או יריה עצמית ברגל

בחודשים האחרונים הפך ענף הדיג ברצועת עזה למנוף מרכזי מצד ממשלת ישראל, שמנסה להפעיל לחץ על חמאס ולמנוע את גל השריפות בעוטף עזה. צמצום שטחי הדיג מ־9 ל־6 מייל מחופי עזה, ולאחר מכן הרחבתם מחדש - כולל ל־15 מייל בהסדרה עם חמאס - הפכו לעניין שבשגרה.

הגבלת מרחבי הדיג מסבה נזק כבד לדייגים בעזה ומגבירה את הזעם לא נגד שלטון חמאס, אלא נגד ישראל, הנתפסת כמי שפוגעת בהם. זו הסיבה שבממסד הביטחוני בישראל ישנם חילוקי דעות לגבי היעילות שמביאה עמה התמקדות בצעדי ענישה אלה דווקא.

ההידרדרות בפעילותו של ענף הדיג החלה הרבה לפני בלוני התבערה: מאז עלה חמאס לשלטון בשנת 2007, הדיג - בדומה לענפים כלכליים אחרים - ניזוק קשה עקב סבבי הלחימה, צמצום משמעותי של מרחב הדיג לש־3 מייל והחרמת כלי שיט וציוד המשמשים את הדייגים העזתים, עקב החשש הישראלי כי חלקם היו מעורבים בניסיונות הברחת האמל"ח של חמאס. גם האיסור של ישראל על הכנסת מספר חומרים הנחוצים לתעשיית הדיג כמו למשל פיברגלס המיועד לתיקון סירות, מחשש כי ייעשה בו שימוש למטרות טרור, מקשה על הדייגים. בשנים האחרונות אף דווח על מספר תקריות בהן דייגים מצאו את מותם במהלך התקלויות עם חיל הים.

מספר הדייגים ירד בחדות, ועמו המקצועות הנלווים

לא תמיד מצבו של ענף הדיג העזתי היה עגום. תור הזהב של הדייגים בעזה היה לאחר מלחמת ששת הימים מ־1967 ועד 1978, אז התירה ישראל לדייגים העזתים חופש מלא וחלקם הגיע לעתים במסגרת פעילותם בדרום עד אזור העיר פורט סעיד המצרית ובצפון עד חופי אשקלון. באותם ימים דווח גם על שלל יומי שהגיע ל־60 טון בממוצע - נתון שהיום הדייגים העזתים רק יכולים לחלום עליו. עם השנים ובשל ההסלמה במצב הביטחוני החלה ישראל לצמצם בהדרגה את החופש שניתן לדייגי עזה. הסכמי אוסלו קבעו כי מרחב הדיג ברצועה יוגבל ל־20 מייל מהחוף, ולאחר השתלטות חמאס פעילות הדייגים הוגבלה עוד יותר. לפי הדיווחים מרצועת עזה, במהלך העשור האחרון רבים מהדייגים הפסיקו את פעילותם - חלקם נותרו מובטלים והשאר ניסו למצוא פרנסתם בענפים אחרים, משימה בעייתית נוכח מצב התעסוקה ברצועה.

נתונים שמפרסם משרד החקלאות הפלסטיני מלמדים כי למרות הכותרות, במספרים מוחלטים תרומתו הכלכלית של ענף הדיג לתמ"ג בעזה מוגבלת למדי ומוערכת בפחות מ־5%. ברצועה רשומים כיום פחות מ־4,000 דייגים - רק כמחציתם עוסקים בדיג באופן קבוע - שמפרנסים לפי הערכות באופן ישיר פחות מ־20 אלף נפשות. לנתון זה יש להוסיף קצת למעלה מ־1,000 עזתים המועסקים בענפים נלווים כמו תיקון סירות הדיג, מכונאים, יצרני קרח, יצרני רשתות וסוחרי דגים. לפי הנתונים האחרונים שפורסמו ברצועה, ישנם כ־1,200 כלי שיט מסוגים שונים המשמשים לדיג, החל מסירות חסקה פשוטות וזולות ועד סירות גדולות יותר (פלוקה) שמחירן יכול להגיע גם לעשרות אלפי דולרים.

ללא יכולת לדוג, העזתים מנסים להקים בריכות דגים

עדויות של דייגים עזתים מלמדות כי בשנים האחרונות, עם הגבלת מרחב הדיג, הכנסתו הממוצעת של דייג עזתי אינה עולה ברוב המקרים על 200 שקל ביום. עבור מפעילי סירות הדיג הגדולות יותר, שעלות הפעלתן היומית עולה על 1,000 שקל, מדובר בעסק בלתי כלכלי כאשר מרחב הדיג מצומצם. פרנסי ענף הדיג ברצועה טוענים כי בזמנים בהם המרחב הימי מוגבל ל־3 מייל, דייגים החוזרים בסוף היום ללא שלל כלל הם מחזה שכיח. לפי מקורות בעזה זו הסיבה כי במהלך השנים האחרונות נטשו מאות דייגים את המקצוע. אמנם במונחים מאקרו כלכליים מדובר במספרים קטנים, אך כשלוקחים בחשבון כי שיעור האבטלה ברצועה עומד על למעלה מ־50% לא ניתן להקל ראש בתופעה.

דייגים ברצועת עזה | צילום: אי. אף. פי

עקב תנאי הדיג הקשים ניסו מספר יזמים ודייגים בעזה להקים בריכות דגים המבוססות על מי ים. ברצועה הוקמו פרויקטים בודדים מסוג זה, שהעסיקו כמה עשרות מקומיים, אך הם נתקלו במכשולים רבים ובראשם המחסור בחשמל ומחירו הגבוה. בעיות אחרות היו הקושי להכניס לבריכות סוגים שונים של דגים, וכן קושי לספק לדגים מזון - לטענת הפלסטינים עקב סירוב ישראלי. תפוקת בריכות הדגים נאמדת בכ־300 טון בשנה, רובם של דג הדניס הפופולרי בקרב תושבי הרצועה. עם זאת מחירו של הדג שמספקות הבריכות עומד על כ־40 שקל לקילו - מחיר אסטרונומי עבור רוב התושבים בעזה. הדבר מעורר שאלות לגבי הכדאיות של בריכות הדגים שמצריכות השקעות משמעותיות.

העזתים משוכנעים כי ההתמקדות של ישראל בצעדי ענישה כנגד ענף הדיג מכוונת, וכי מניעיה עמוקים יותר מאשר הקלות שבה נפגע כיסם של הדייגים. בליבוי ההסתה מצד התקשורת של חמאס, מפומפם המסר כי ישראל מעוניינת להעניש כל אחד ואחד מתושבי עזה בכך שמונעים מהם מזון זמין שמחירו נמוך יחסית. צמצום מרחב הדיג משמעו כי זנים פופולריים של דגים נותרים מחוץ לרשתות.

במחיר 3 שקל לקילו, המזון הנפוץ ביותר הוא סרדינים

אבל לא כל האצבעות המאשימות מופנות לעבר ישראל. מקורות בעזה טוענים כי הצמצום בהיצע הדגים לתושבי עזה לא נובע אך ורק מהמגבלות הישראליות אלא מפעילותם של סוחרי הדגים הגדולים בעזה, המנצלים את קרבתם לשלטון חמאס כדי להשתלט על השוק ולייצא את הדגים המובחרים בעוד העזתים נאלצים להסתפק בתוצרת הפשוטה יותר, כולל דגים מיובאים ממצרים שהם באיכות נמוכה.

ללא קשר להסתה של חמאס כנגד הענישה הישראלית, בדבר אחד אין ויכוח: הדגים מהווים מרכיב חשוב בסל המצרכים של כל משפחה בעזה, ועל כך מעידים הנתונים מהשנים האחרונות על צריכה ממוצעת של בין שלושה לחמישה קילו דגים לנפש בשנה. כיוון שכך, המגבלות על ענף הדיג לא מתבטאות אך ורק בתחום הכלכלי: גורמים פלסטינים טוענים כי בעתות של הגבלת מרחב הדיג ישנה ירידה בשלל הסרדינים, שבאופן קבוע מהווים בין 40% ל־70% משלל הדיג הכולל - זאת משום שהסרדינים הגדולים נמצאים במרחק גדול יותר מהחוף. לדבר ישנה השלכה על התזונה של מרבית העזתים, שסרדינים מהווים מרכיב קבוע בצלחתם, בעיקר משום מחירו הנמוך: שלושה עד ארבעה שקלים לקילו.

למרות התמונה הכוללת המדכאת, מאז 2011 חלה התאוששות בנתוני שלל הדיג ברצועת עזה והוא עלה משפל של פחות מ־1,500 טון לכ־3,200 טון בשנת 2017. עם זאת רמה זו נמוכה עדיין מהשלל שהושג בטרם פרצה האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 - כ־3,800 טון בשנה. במשרד החקלאות הפלסטיני טוענים כי הרחבת האזור הימי ל־12 מייל באופן קבוע ורציף לאורך השנה יכפיל את כמויות הדיג פי שניים ותעמידו על כ־6,000 טון בשנה, ומכאן גם תוגדל הכנסת הדייגים וייווצרו עוד מאות רבות של מקומות עבודה. אבל כדי שזה יקרה, לדייגים בעזה ברור כי המציאות הפוליטית תצטרך להשתנות.

הכותב הנו מנהל חברת קונקורד המזה"ת www.concordmena.com