בעט, פרויד, בעט

דורגלנים, זה לא סוד, הם דבר יקר. יקר מאוד, אפילו: שחקן פרמיירליג ממוצע עולה כיום כ־19.4 מיליון ליש"ט (כ־85 מיליון שקל), שהם, בהערכה גסה, פי 6.5 ממשקלו בזהב - וזו רק עלות הרכישה שלו: שחקן ממוצע יקבל שכר של יותר מ־50 אלף ליש"ט בשבוע (218 אלף שקל בשבוע); העלות השנתית שלו לארגון תעמוד על כ־2.4 מיליון ליש"ט בשכר ו־5 מיליון ליש"ט בפחת (בהנחה שהחוזה הממוצע הוא לארבע שנים). שחקן חדש עשוי להיות שווה 5%–12% מההכנסות של מועדון כדורגל באנגליה.  

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

הסכומים האלה הם הון תועפות, אפילו לארגונים בסדר גודל של קבוצות־על - ובמידה רבה, הם מייצגים הימור של הקבוצה על כך שהשחקן החדש יתאים לה, ידע להשתלב בה ויחזיר את ההשקעה. הרבה פעמים זה עובד, אבל לא מעט פעמים זה חורק ואפילו נכשל. דוגמאות אפשר למצוא גם בשפיץ של הפירמידה. קחו למשל את זלאטן איברהימוביץ', מי שרשם קריירה מזהירה במאלמו, אייאקס, יובנטוס ואינטר, עד שבקיץ 2009 נרכש על ידי ברצלונה בעסקה של כמעט 70 מיליון יורו. בדיוק שנה אחר כך הוא עבר למילאן תמורת 24 מיליון יורו בלבד. כשעזב אמר לו סנדרו רוסיי, נשיא ברצלונה בזמנו: "אני רוצה שתדע שזו העסקה הגרועה ביותר שעשיתי בחיי".

אלא שבמועדונים הגדולים יודעים שהימורים הם עניין של סטטיסטיקה, וסטטיסטיקה אפשר לשפר, ככל שמבססים אותה על יותר ויותר מידע. אם בעבר היו מסתפקים בבדיקות מקיפות של יכולות השחקנים, כיום נרשמת צמיחה אדירה במספרן של החברות שעוסקות בניתוח סטטיסטי מתקדם של שחקנים. מועדונים מעסיקים אנליסטים שחוקרים את יכולותיו של שחקן בכל חלק במגרש: הם יודעים מה אחוזי ההשלמה של מסירות העומק שלו, כמה שחקנים בממוצע הוא מעביר בכדרור, באיזו דקה במשחק הוא כבר לא מגיע לשיא הגובה בקפיצה. זו כמות עצומה של מידע, שמנותחת מאלף זוויות - אבל מתברר שגם היא לא מספיקה: למרות הנתונים המתקדמים והמחקר הרב, לפי חברת הייעוץ 21st Club, בשנים 2010–2018 רק 56% מהשחקנים שנרכשו על ידי קבוצות מצאו את מקומם בהרכב הקבוצה החדשה שלהם.

כך נולד בשנים האחרונות רכיב חדש של ניתוח שחקנים, שתופס מקום משמעותי יותר ויותר: ניתוח פסיכולוגי מקיף שסוקר את המנטליות של השחקן לפרטי־פרטיה, ובודק את התאמתו לקבוצה ברמת מורכבות ודיוק שטרם הוכרה בספורט - ובעצם, גם בתחומים אחרים.

כשל שוק בשוק ההעברות

לקשיי ההסתגלות של שחקנים יש כמה סיבות. הראשונה היא הלם תרבות. לשחקנים קשה להתאים את עצמם לתרבות חדשה - בייחוד בתחילת דרכם, ובייחוד כשהם באים מתרבות שונה. לעתים ההסתגלות שלהם לתרבות שאליה הגיעו נמשכת יותר משנה. נכון ל־2018, שיעור השחקנים הזרים בכל קבוצה עומד, בממוצע, על כ־41% מהסגל. שיעור השחקנים החדשים בכל סגל עומד על כ־44% — וכאמור, בדרך כלל שחקן לא נשאר בקבוצה יותר מארבע שנים. עונה או חצי עונה ראשונות בהלם תרבות הן 25% מהזמן של שחקן בקבוצה: 25% מהמאני טיים, כשאינו מתפקד ברמה הגבוהה ביותר שלו בסביבה סופר לוחצת ודורשת. זה מסביר לא מעט מהכישלונות בשוק העברות השחקנים.

עוד סיבה היא שלאנשים קשה לעבור מקום עבודה, בייחוד אם הם נחשבים בעלי כישרון מיוחד. בוריס גרויסברג, פרופסור בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, בדק איך אנליסטים בכירים, המקבילים של וול סטריט לכוכבי כדורגל, מתמודדים עם מעבר לחברה חדשה. המחקר שלו הוכיח שלאנליסט שמככב בדירוג המגזין "Institutional Investor" יש סיכוי של 89% להישאר בדירוג אם יישאר באותה פירמה, אבל רק 69% אם הוא עובר לחברה מתחרה. גרויסברג גילה שהכלל הזה נכון גם לספורטאים: הוא בדק שחקני פוטבול וגילה שפאנטרים (בועטי כדור בתחילת מהלכים) שעוזבים קבוצות ומצטרפים לקבוצות חדשות אינם חווים ירידה בביצועיהם, כיוון שהם כמעט שלא מעורבים במשחק הקבוצתי — התפקיד היחיד שלהם הוא לבעוט את הכדור כמה שיותר רחוק. לעומתם, ווייד רסירברים, שצריכים לעבוד על תיאום עם הקוורטרבקים וחברים אחרים לקבוצה, חווים ירידה בביצועיהם לאחר מעבר קבוצה. זה נכון מאוד גם לענפי ספורט קבוצתיים אחרים, כמו כדורגל וכדורסל. שחקן, כישרוני ככל שיהיה, צריך זמן כדי להתחבר לקבוצה.

שורת מחקרים בתחומי הדינמיקה האנושית גילו שקבוצת אנשים שמתרגלת ביצוע פעולה באופן שיתופי למשך זמן מפתחת "קוגניציה משותפת": הידע הקולקטיבי של חברי הקבוצה והניסיון שצברו יחד מייצרים עבורם מודל מנטלי שמסייע להם לצפות התנהגויות של חברים לקבוצה, וכך לייצר סנכרון ועבודה משותפת יעילה יותר. רואים את זה גם בחדרי ניתוח, בקרב מנתחים שעובדים יחד שנים רבות. זה לא שונה בכדורגל או בכל ספורט קבוצתי אחר. אם אתה מתאמן עם שחקנים כמה עונות אתה תדע מי הם. אתה תבין אינטואיטיבית מה הם רוצים ממך, והם יבינו מה אתה רוצה מהם. הריצות שהם יעשו, הרגל המועדפת שלהם, הרכות או העוצמה של המסירה - כל הדברים הללו יאפשרו לבטא את הכישרון של הפרט ושל הקבוצה באופן טוב יותר.

הסיבה לכישלונות של שחקני רכש רבים היא העובדה שלא נותנים להם "זמן הסתגלות" לחברי הקבוצה, לתרבות, לחיים החדשים. זה בולט במיוחד במכבי חיפה, למשל. "אם שחקן רכש לא רושם הצלחה מסחררת בתוך חודשיים הוא אוטומטית מקוטלג ככישלון, כפלופ", סיפר תור כריסטיאן קרלסן, לשעבר המנהל הספורטיבי של מכבי חיפה, בראיון לטלוויזיה הנורבגית. "התקשורת מוסיפה לחץ לא מציאותי על השחקן מיומו הראשון במועדון, ומונעת משחקני רכש להציג את היכולת האמיתית שלהם". גם אם שחקן מוכשר - ציבורית, אין לו זמן להסתגל. המועדונים המוצלחים ביותר בשוק ההעברות, הן בליגות הגדולות והן באלה הקטנות, נותנים לשחקן "זמן הסתגלות"; בדרך כלל יש במועדון גם מישהו שתפקידו הוא לסייע בהסתגלות הזו, או שמצמידים לשחקן החדש שחקן שנמצא כבר כמה שנים בקבוצה (בדרך כלל מאותה מדינה). בישראל מעטים המועדונים שמתנהלים כך: לפי מחקר שערך חוקר הכדורגל והסקאוט אוהד כהן (מסוכנות SPOCS הבינלאומית), כ־73% מהזרים שחתמו בישראל נחתכו אחרי עונה או פחות. הזרים שמובאים לכאן פשוט לא טובים מספיק כדי להמשיך או כדי להירכש על ידי קבוצות גדולות ועשירות יותר.

עוד סיבה לקושי של השתלבות בקבוצה היא שאישיות השחקן לא מתאימה לחברי הסגל האחרים ולתרבות המועדון. זה מה שקרה לאיברהימוביץ' בברצלונה: השחקן המופלא, שהצליח בכל מקום שאליו הגיע, לא התאים לאישיות שפפ גווארדיולה רצה בקבוצה שלו. זלאטן, אחד ממכונות השערים (והכותרות) הגדולות בכדורגל העולמי בכל הזמנים, אמר שהרגיש בברצלונה כמו "איש משעמם", ושלא זכה ליחס המיוחד שלדעתו היה ראוי לו. האישיות והערכים שלו פשוט לא התאימו לסגנון של ברצלונה, שהתבססה על תנועה בלתי פוסקת ותמיכה בשחקנים עם הכדור. הוא היה רגיל להיות חלוץ אלפא, אבל בברצלונה הוא התבקש לעבוד עבור ליאו מסי, ולראשונה מאז ימיו במאלמו לא היה השחקן המרכזי בהתקפה של קבוצתו. הוא לא זכה למסירות שהוא רצה מצ'אבי ואינייסטה (שאותם כינה "ילדי בית ספר"), לא הראה את מה שהוא מסוגל לעשות, והודה שרצה להכות את גווארדיולה. איך זה נגמר כבר אמרנו. 

"סקאוטינג על האישיות"

על פניו, הסתגלות וחיבור לשחקנים חדשים הם עניינים שניתן לפתור - עם זמן, אימון ותקשורת בריאה. אבל איך פותרים בעיה כמו אישיות שלא מתאימה לארגון ולחברים לקבוצה? זו כעת השאלה הגדולה ביותר בקהילת המנתחים, בספורט בכלל ובכדורגל בפרט. בכמה וכמה קבוצות החלו לעשות שימוש במילה האחרונה בניתוח שחקנים: מודלים פסיכולוגיים מתקדמים. אלו יאפשרו לרכוש לא רק את השחקנים הנכונים לקבוצה, אלא גם את האנשים הנכונים לקבוצה.

בליברפול, אלופת אירופה ואחת הקבוצות הכי מתקדמות בכל הקשור לניתוח סטטיסטי ושימוש בביג דאטה בסקאוטינג ואנליטיקס, מעסיקים כיום את הסקאוט בארי האנטר (לשעבר במנצ'סטר סיטי), שמתמחה ב"סקאוטינג על האישיות". האנטר, לפי כתבה של מגזין הכדורגל "FourFourTwo", מגיש על כל מועמד לרכישה תיק של 56–60 עמודים שעוסקים באדם, ולא בשחקן. ב־2011, למשל, הוא יצא למשימת ריגול אחרי אלכסיס סאנצ'ז הצ'ילאני, ששיחק אז באודינזה האיטלקית. האנטר דיווח שסאנצ'ז מנגן על פסנתר, חובב טניס וריצות עם הכלבים שלו, ואפילו אוהב לטפס על עצים. כמובן, הוא גם דיווח על התנהגותו באימונים ואיך קיבל את הוראות המאמן. כך הוא, ואחרים כמוהו, פועלים כדי להבין לעומק את הנכס שהם מביאים לקבוצה.

"לא משנה מה השחקן עושה על המגרש, הכל קשור למה שהוא עושה מחוץ לו: מוסר עבודה, גישה, מחויבות, אם הוא ווינר, איך הוא מתמודד עם הפסדים", הסביר ל"פור־פור־טו" הסקאוט לשעבר של בורנמות', דס טיילור. "אפשר להסתכל על שחקן על המגרש ולראות שיש לו כישרון, כישורים נפלאים, אבל אז אתה רואה דברים באימון שגורמים לך לספקות בקשר ליכולתו להביא לביטוי את כישוריו ביום גשום בסטוק סיטי. האם להביא שחקן שלא מתמודד עם לחץ? שלא מתאמן קשה מספיק? אתה לא רוצה טרמפיסטים בקבוצה. צריך לדעת ששחקנים לא ייעדרו מהמאמץ הקולקטיבי".

בבוסטון סלטיקס מה־NBA עושים מבחני אישיות כבר שנים רבות. דני איינג', הנשיא לענייני כדורסל במועדון, מתייעץ זה יותר מעשור עם ג'ון נִידְנָאגֵל, בעברו ברוקר ומאמן בייסבול, שמבצע מה שהוא מתאר כ"אפיון סוגי מוח": הוא מחלק את הספורטאים ל־16 "סוגי מוח" שרק חלק מהם מתאימים ל־NBA ולספורט מקצועני. איינג' משתמש בחלוקה הזו כדי לקבוע אילו שחקנים יצטרפו לקבוצה שלו.

באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי מתחו ביקורת על השימוש המסחרי בשיטה הזו, שמסתמכת על עקרונות פסיכולוגיים, קריאת שפת גוף, פעילות קוגניטיבית וניתוח יכולות מילוליות. המבקרים כינו את השיטה "פסבדו־מדע" ו"קריאה קרה" (טכניקה המשמשת רמאים ביצירת התחושה שהם יודעים עלינו יותר ממה שהם באמת יודעים). אבל לנידנאגל יש קבלות: הקבוצות שסייע לבנות עם איינג' הן כמעט תמיד מהטובות בליגה, הוא מזהה בדיוק מרשים אילו שחקנים שנבחרו בדראפט יהיו טובים בליגה, ואף היה הראשון לזהות שפייטון מאנינג יהיה קוורטרבק נפלא ב־NFL, בעוד ראיין ליף, שנבחר מיד אחריו בדראפט 1998, לא יצליח בליגה.

בדראפט 2017 נידנאגל כנראה המליץ לבוסטון לוותר על מרקל פולץ, הקונצנזוס לבחירה הראשונה, ולבחור את ג'ייסון טייטום. פולץ חווה עונות מסויטות בפילדלפיה וסבל מבעיה מנטלית שהובילה לשינוי הזריקה שלו ובסופו של דבר לכך שהועבר לאורלנדו, גם שם הוא מתקשה לתפקד. טייטום, לעומת זאת, הפך לשחקן חשוב בסלטיקס. גם ג'יילן בראון, השחקן הצעיר והמבריק של הסלטיקס, נחשב אחד השחקנים שנידנאגל המליץ לבחור בבחירה מספר 3 בדראפט, אף שכמעט איש לא חשב שהוא מתאים לקבוצה. "אני מאמין בדברים של ג'ון", אמר איינג' ל־ESPN לפני יותר מעשור. "הוא אף פעם לא צודק ב־100%, הוא צודק הרבה וגם טועה. אפיון סוגי מוח זה עוד מדד שאנחנו משתמשים בו בהליך".

בהליך הזה מנסים גם לבדוק איך השחקנים מתאימים זה לזה. וזה מורכב מאוד. ב־NBA יש ג'נרל מנג'רז שמצליחים בקביעות לבנות קבוצות טובות דרך הדראפט או שוק השחקנים. הם נחשבים טובים יותר בגלל הצלחתם לבנות כימיה נכונה בקבוצה, פעם אחר פעם. להליך הזה נכנסת המון אינפורמציה מסקאוטים, בדיקות רקע ועוד. "היום ב־NBA עושים עבודת רקע אינטנסיבית לפני שבוחרים שחקן", אומר מאמן הכדורסל האמריקאי ג'ו אבונסר. "מדברים עם המאמן שלו בתיכון, עם המורה שלו בתיכון, עם המורה לחינוך גופני שלו בכיתה ג'. אני לא צוחק. בודקים את כל הסביבה שלו, החברים, הדודים, הכל. זה תהליך ארוך. מחפשים את האנשים שבמשך כל החיים שלהם רצו ללמוד ולגדול. מכנים זאת 'אישיות איכותית'. הרבה מאמנים יוותרו על שחקן שהוא לא כזה, גם אם מבחינת רמת כישרון הוא יוצא דופן. ההבנה היא שאי אפשר לנצח עם שחקנים שהם לא ממוקדי מטרה, יודעים ורוצים ללמוד ולעבוד בצוות".

ברדפורד גריפית', מחברת הסטטיסטיקות Scout7, טוען שגם בכדורגל קבוצות רבות דורשות לבנות "פרופיל חברתי" לשחקן רכש פוטנציאלי: "המטרה שלנו היא לסייע להבין איך שחקן משחק בקבוצה ואיך הקבוצה משחקת סביבו. עניינים טכניים הם קלים יותר להבנה, אבל אנחנו רואים יותר ויותר קבוצות שמשקיעות המון זמן והמון כסף בבניית פרופיל חברתי של שחקן לפני שהן מקבלות החלטה לגביו: בודקים את הרקע שלו, את חיי המשפחה שלו, את חיי החברה שלו, וזה משתלב עם השאלה איך הוא יתערבב עם השחקנים האחרים. פעם זה היה משהו שחושבים עליו רק אחרי שרוכשים את השחקן; היום זה יקבע אם ירכשו אותו". Scout7 (שהתמזגה עם ענקית הסטטיסטיקות OptaPro), היתה החברה שסייעה ללסטר סיטי לבנות את ההרכב שסייע לה לזכות באליפות אנגליה הכי מפתיעה בזמנים המודרניים.

מועדונים משתמשים בפסיכולוגים כדי לאבחן את המצטרפים החדשים לקבוצה, לעתים גם במבחנים פסיכוטכניים וגם בראיונות - אבל כל אלו הם כלים מודיעיניים מוגבלים. ומועדונים רבים הבינו שהדרך הכי יעילה לבדוק אישיות של שחקן היא על ידי חקירת האישיות שלו על ידי "סקאוט" שמתפקד כמעין בלש פרטי. יש אפילו חברת סקאוטינג שמתמחה בסוג הסקאוטינג הזה: ThinkPRO של כדורגלן נוריץ' לשעבר, פול מקוויי.

 

כדורגלנים בכל מיני גוונים

הגישות החדשות האלה לסקאוטינג מוסיפות למועדונים כמות עצומה של ידע על השחקן - ואת כל הידע הזה המועדונים המתקדמים־באמת מזרימים לתוך מודל שפיתח הפסיכולוג האמריקני סטיבן ריס, שחקר מה מניע אנשים לפעולה. על פי המודל של ריס קיימים 16 גורמי מוטיבציה, שנמצאים אצל כל אדם במינונים שונים.

המודל הזה עבר אבולוציה והתאמה לכדורגל באחת מהקבוצות הכי מתקדמות בעולם, מבחינת שימוש בסטטיסטיקות בכדורגל: מיידטלנד הדנית. על פי המודל שפותח במייטלנד, השחקנים מאופיינים לפי צבעים. למשל, סוג אישיות "אדום": ביום טוב הוא נחוש, ממוקד מטרה, דורש הרבה מעצמו ומחבריו לקבוצה, חזק ומסתכל על השורה התחתונה; ביום רע הוא קשה, יהיר, חסר סבלנות וכופה את עצמו. לעומתו שחקן "כחול" הוא ביום טוב מדויק, מתודולוגי, שיטתי, ממושמע וקפדן, וביום רע קריר כלפי סביבתו, סקפטי, איטי, עקשן ולא מחובר. ויש, כמובן, עוד צבעים (ראו משמאל).

סוג האישיות משפיע על הדרך שבה שחקנים מתקשרים זה עם זה, איך הם קולטים הוראות, איך הם מגיבים לביקורות ועוד. "היום" שהם נמצאים בו עשוי להשפיע על הדרך שבה המאמן ניגש לשחקן. במועדונים מסוימים מתחילים כל יום בבדיקות רפואיות (לעתים בדיקות דם, לעתים בדיקות שתן) ובשאלון כללי לגבי השחקנים - איך אתה מרגיש, איך ישנת, מה עשית אתמול. אם אנשי הצוות קולטים ששחקן מצוברח או עייף משום שלא ישן טוב, האימון שלו ישתנה בהתאם.

במיידטלנד עושים ניתוח אישיותי לכל עובד של המועדון, ולא רק לשחקנים ולמאמנים; את התוצאה תולים על לוח במגרש האימונים, כך שכולם יודעים איזה סוג אישיות יש לחבר לקבוצה. כריסטופר בירמן, אחד מכתבי הכדורגל הוותיקים והמכובדים ביותר בגרמניה, ערך שיחות עם שחקני מיידטלנד על הנושא והם, אף שהיו בתחילה סקפטיים כלפי השיטה, טענו שאלו בדיוק הדברים שעזרו להם להוציא יותר מעצמם - ולהוביל את הקבוצה הקטנה והענייה־יחסית לאליפויות בדנמרק. קריסטיאן באך באק, קפטן הקבוצה ושחקן "אדום", אמר לבירמן: "זה ממש עוזר לי להשתפר על המגרש, כי אני עכשיו טוב יותר בלתקשר עם חבריי לקבוצה. למדתי שאני צריך להיות רגוע יותר ושאני יכול להפוך מתוסכל מהר יותר מחבריי בצבעים אחרים. זה היה צעד ענקי עבורי. הכרת החלקים השליליים והחיוביים במבנה האישיותי שלי ושל חבריי לקבוצה אפשרה לי לקבל את הצדדים החיוביים והשליליים אצל חבריי לקבוצה. לצרוח על שחקן 'אדום' יכול להלהיב אותו, אבל לצרוח על שחקן 'צהוב' עשוי לפגוע בו. לדעת איזה סוג של אישיות יש לשחקן שלצדי הפך אותי למנהיג טוב יותר". גם טים ספארב, השחקן הפיני, הסביר שהוא שחקן טוב יותר בגלל סטטיסטיקות האישיות בקבוצה: "אני כחול", הסביר לבירמן. "אני מאורגן מאוד ומרוכז אבל אני מתקשה מאוד לאלתר. אני יודע זאת וזה עוזר לי".

אחרי סדרת אבחנות של צוות הסקאוטים והמאמנים ומבחן אישיות של 20 דקות, כל שחקן בקבוצה מקבל כ־25 דפים שמנתחים את אישיותו. בקבוצה יודעים, למשל, שלפי הנתונים שחקנים כחולים דרושים על המגרש כשהקבוצה עולה ליתרון וצריכה לשמור על מבנה ומשמעת, ושחקנים צהובים חשובים כשהקבוצה בפיגור ויש לחץ ליצור מצבי הבקעה ולכבוש. אלו נתונים אנושיים שאפשר להשתמש בהם כדי לנצח משחקים.

מי שאימץ את המודל הזה הוא ראסמוס אנקרסן, יו"ר מיידטלנד, שבנה אותה בעזרת "מאניבול" - הבאת שחקנים על סמך סטטיסטיקות מתקדמות והתמקדות באימונים ושיטות משחק מבוססות מספרים. אנקרסן מונה לתפקיד לאחר שהתחבר עם הבעלים האנגלי מת'יו בנהאם, שעשה את הונו על ידי ניתוח אנליטי ואובייקטיבי של שוקי הימורי הספורט בעולם. את הידע האנושי על שחקנים הוא מקבל, עוד לפני שהם חותמים, מסקאוטים שצופים בהם באימונים ומנהלים איתם שיחות שנועדו לקלוט את סוג האישיות.

עובד בכדורגל, יעבוד בקומנדו

המודל הזה קיים גם במקומות אחרים בכדורגל ובספורט. תומאס טוכל, מאמן פריז סן ז'רמן, ידוע בכך שהוא מעצב אימונים אישיים לכל שחקן ושחקן. הוא גם משתמש בשיטה הדומה לשיטת הצבעים כדי לתכנן את הדרך שבה הוא פונה ומדבר עם שחקנים. "יש לי 30 עמודים על האישיות כל שחקן ושחקן", הוא מסביר. "יש כאלו שמגיבים באופן טוב לביקורות, ויש כאלו שלא יכולים להתמודד עם ביקורת בלי חיבוק מקדים וצריכים קצת פסיכולוגיה הפוכה". טוכל, שאימן במשך שנים את מיינץ, הוציא הכי הרבה נקודות בונדסליגה ביחס לתקציב השכר שלו. הוא הצליח גם בבורסיה דורטמונד (אף שלא זכה בתארים) וכעת מחולל מהפכה בסגל בפריז.

באקדמיות כדורגל באנגליה משתמשים במודל הזה כדי למצוא איזון נכון בקבוצה, וכך גם במועדונים בכירים. "זה כבר לא ניסיוני: זו שיטת עבודה שעובדת, ועל סמך הדברים הללו בונים קבוצות", אומר סקאוט בקבוצת כדורגל בכירה באנגליה. במצגת שהכין פסיכולוג ספורט מוכר לקבוצות פרמיירליג, סוגי האישיות מתבססים על הצבעים אבל מורכבים יותר: לצד האדום, הכחול, הצהוב והירוק יש גם שילובים - "ממריץ" הוא כתום, שילוב של צהוב ואדום; "מהפכן" הוא סגול, שילוב של כחול ואדום; "מחבר" הוא טורקיז, שילוב של כחול וירוק, ו"מסייע" הוא צבע פיסטוק, שילוב של ירוק וצהוב.

מה שברור הוא שכל קבוצה צריכה שחקנים אדומים וכחולים אבל גם ירוקים וצהובים. לוחמים ואמנים, גנרלים ופיראטים. אין אישיות "טובה" ואישיות "רעה": יש אישיות שמתאימה לסגל מסוים ולמצבו, ויש אישיות שלא. וכאמור, לעתים קבוצה צריכה יותר צהובים על המגרש מאשר כחולים. לעתים רק כחולים ואדומים מתאימים, ולעתים אין מקום על המגרש לירוקים.

המודלים הללו לא שונים בהרבה ממודלים שמשמשים יחידות צבאיות סודיות בצה"ל. ביחידות מיוחדות מבינים ש"שונות זה כוח". לפי פסיכולוג שעובד עם אחת מהיחידות הללו, "סינרגיה בצוות נוצרת רק בזכות השונויות של בני האדם, וברגע שאתה מכבד את השונות הזו ומכיר בה, קורים דברים. הליך שיתוף הפעולה והיצירה עובדים ואפקטיביים". כמו ביחידה צבאית, גם בספורט קבוצתי כמו כדורסל או כדורגל יש אנשים צעירים, שונים זה מזה, שצריכים לעבוד יחדיו כדי להשלים משימות. וכמו בספורט, גם החיילים יצליחו במשימותיהם רק אם ידעו לעבוד זה עם זה.

 

להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן

בסיכומו של יום, ספורטאים הם לא רק היכולות הקוגניטיביות והמוטוריות שלהם - בטח לא בספורט קבוצתי. הם בני אדם שצריכים להתחבר לבני אדם אחרים. מועדונים שמבינים זאת יוציאו יותר מסט הכישורים המוטוריים והקוגניטיביים שהם רכשו בהרבה מאוד כסף.