צילום: עמית שאבי
מוסף כלכליסט
חקר ביצועים: השבוע של: מתניהו אנגלמן בפעם ה-2, העבודה-גשר, קופות הגמל הנשחקות
וגם: הציבור בארגנטינה נגד רפורמות מקרי, פייק צנזורה ברשת, תביעה נגד בעל השליטה במישורים ופרארי
העבודה מציגה מצע
"מס עושר": פספוס מוחלט
ראשי העבודה־גשר הציגו השבוע תוכנית כלכלית־חברתית, שמקור המימון העיקרי שלה הוא מה שבמפלגה קראו "מס עושר". השם מטעה: הם מדברים על העלאת המס השולי לבעלי הכנסה של 44 אלף שקל בחודש ויותר. זה לא מס עושר. מס עושר אמור למסות עושר, והעושר לא נמצא אצל השכירים. הוא נמצא בהון - בירושות שמנות, בנכסים מניבים, בחשבונות בחו"ל. לשם צריך לכוון. אבל שוב ושוב הפוליטיקאים לא עושים את זה. הם מעדיפים לירות במטרה קלה, השכירים, במקום לחפש איפה מסתתר הכסף הגדול, זה שבכל תוכנית כלכלית חומק מתחת לרדאר, בחסות לוביסטים ויועצים עם קשרים. הון־שלטון זה לא רק שחיתות, הון־שלטון זה גם "מס עושר" שלא נוגע לעשירים.
גלית חמי
לחץ כאן
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
המבקר מפרק את ועדת ההיתריםאנגלמן: כמו לראות תאונה
תחילה אתה מתבונן במתניהו אנגלמן ונפעם. אין דרך אחרת לתאר את התחושה אלא כהתפעמות. נדיר לחזות באדם - לא נטול כישורים - שמרגע שהתמנה לתפקיד בעל חשיבות ציבורית אדירה עסוק בלרסק אותו. במתק שפתיים של ביקורת בונה, בהנמקות מקצועיות לכאורה שעלולות לסבר את האוזן, פשוט מרסק. המילים נעתקות, משום שבעומק ברור לך, וברור גם לו, שאין עילה מקצועית או אפילו אידאולוגית לחרב מוסד שימיו כימי המדינה ותכליתו ביקורת על גופים ממשלתיים והבטחת שימוש ראוי בכספי ציבור. חוסר האפשרות להיאחז בהנמקה רציונלית להרס מערער את היסודות שעליהם מושתתת חברה אנושית. זה הרגע שבו ההתפעמות מתחלפת בחלחלה. אתה מבין שאתה חוזה במופע מרהיב של ריקבון ערכי וציניות של פקיד מקצועי לכאורה, שוויתר על נאמנותו לציבור. שלמעשה אתה מתבונן באסון מרהיב, צונאמי מתגבה או לבה זורמת, שקשה להתיק מהם את העיניים, אבל תכף יטביעו אותך.
אמיר זיו
קופות הגמל נשחקות
משבר הפנסיה: פלונטר הריבית הנמוכה
החשש שלצעירים של היום לא יהיה מספיק כסף לפנסיה התחזק השבוע, כש"כלכליסט" חשף את השחיקה בביצועים של קופות הגמל בחמש השנים האחרונות, על רקע הריבית הנמוכה. אותה ריבית ששוחקת את החסכונות גם שולחת את הציבור לקנות: היא מעודדת הלוואות במקום לעודד חיסכון, וכמעט מדי שבוע מתפרסמים נתונים חדשים שלפיהם הישראלים לוקחים עוד ועוד אשראי. כך שהמדיניות שנדרשת כאן מהממשלה היא מורכבת. אם היא תעודד את הציבור לכווץ הוצאות כדי לחסוך, זה עלול להוביל להאטה, אבל היא גם חייבת לעודד את הציבור לחסוך יותר ולצרוך פחות כדי לצמצם את משבר הפנסיה, שיוליד דורות על דורות של קשישים עניים. איך עושים את זה? בתמהיל עדין שמשלב, למשל, הגבלה של היכולת לדחוף לציבור הלוואות אגרסיביות, עידוד חיסכון נבון - וחינוך לצריכה נבונה. בואו נראה רגולטורים ושרים שיהיו מסוגלים לעשות את זה.
רחלי בינדמן
תביעה נגד בעל השליטה
מישורים: שפיות בתוך הכאוס
בחברת הנדל"ן מישורים התחוללו בחודשים האחרונים קרבות מלוכלכים בין בעלי השליטה גיל בלוטרייך (בתמונה) ואלכס שניידר, כולל טענות עם נופך פלילי. כמעט הכל שם היה אבסורדי, למשל כשהמלחמה נגררה לדיון על שוברי כניסה לאתר נופש בקנדה ועל קניית תנורים לאחד מנכסי החברה. השבוע היה נראה שהחברה הגיעה לשיא חדש, כשהחליטה לתבוע את בלוטרייך ולדרוש שיחזיר 10 מיליון שקל שלטענתה קיבל על חשבונה במכירת המניות לשניידר. אלא שהתביעה הזאת היא הדבר הכי הגיוני שמישורים עשתה זה זמן: הדירקטוריון סוף סוף מוכיח את עצמו כמבוגר אחראי, ויוצא למאבק חזיתי בבעל השליטה, לטובת החברה הציבורית. זה לא מובן מאליו, בחברות בכלל ובמצב של מישורים בפרט. וזה צעד נכון שאולי יכול להתחיל להשליט סדר בכאוס שם.
ירדן רוז'נסקי
מותג היוקרה מפסיד בישראל
פרארי: אבל מה יגידו
75% מהזיכיון של פרארי ומזראטי בישראל החליפו השבוע ידיים תמורת אפס שקלים, סכום הגיוני בהתחשב בעובדה שמדובר בעסק מפסיד מאז נולד, לפני שבע שנים. הבעיה היא עסקית ופשוטה למדי: מעט מכירות, הרבה הוצאות. מוזר, כי מיליונרים לא חסר כאן. אבל ישראל אינה דובאי, לוס אנג'לס או מונקו, שבהן מי שנוהג בפרארי זוכה למבטי הערכה. כאן היחס ליצירה המוטורית צומח מתוך מסורת של מכוניות יפניות, הסתפקות במועט ו"מה יגידו". הסלידה מסממני עושר ניצחה.
תומר הדר
ארצות הברית רוצה תקנות
צנזורה ברשת: לא באמת
השבוע דווח שיועציו של נשיא ארצות הברית מנסחים תקנות שיטילו על ענקיות הטכנולוגיה כפייסבוק, גוגל וטוויטר אחריות רבה יותר לתכנים שמפורסמים בהן. לא בגלל שיח שנאה, חלילה, או העובדה שאלה פלטפורמות נוחות להתערבות בבחירות. הסיבה לתקנות היא מה שהימין האמריקאי חווה כהטיה מובהקת לטובת השמאל בדמות צנזורה על פרסומים של רפובליקנים. אבל לחוויה הזאת יש קשר רופף למדי למציאות. הנשיא דונלד טראמפ עצמו הוא כוכב הטוויטר, והחברה נדרשת למצוא עוד ועוד תירוצים יצירתיים לסירוב שלה להסיר ציוצים נשיאותיים שמפרים את הכללים שלה. שום צנזורה אין שם על הרפובליקני הגדול מכולם. ולא רק עליו, ולא רק בטוויטר. תחקיר של "הוושינגטון פוסט" חשף בסוף השבוע שגם גוגל מתעלמת מהפרת כללים ביוטיוב כשהמפרים הם יוצרי התוכן המובילים באתר, כלומר אלה שמכניסים לה הרבה כסף. לענקיות הטכנולוגיה הרי לא אכפת, בסוף, משיח או הסתה, מימין או משמאל. כחול או אדום? הצבע היחיד שהן רואות הוא ירוק.
ליאור באקאלו
הציבור נגד הרפורמות
ארגנטינה: רק הכאוס בטוח
"אפשר לעזוב את ארגנטינה ל־20 יום והכל ישתנה, אבל כשעוזבים ל־20 שנה דבר לא משתנה", אומרת מימרה מקומית. השבוע המציאות הוכיחה שוב כמה האמירה הזאת נכונה, כשהתברר שאיש האופוזיציה אלברטו פרננדס זכה בניצחון בבחירות המקדימות לנשיאות. הבחירות עצמן יתקיימו רק בעוד חודשיים, אבל המצביעים כבר הבהירו לנשיא המכהן מאוריסיו מקרי (בתמונה) מה דעתם על הרפורמות שלו, שניסו לעודד את המגזר העסקי, למשוך השקעות, להחזיר את ארגנטינה לשוק הבינלאומי — אבל לא הועילו עד כה לאזרחים. ההתנגדות הציבורית לזריקות המרץ לכלכלה דיכאה את הבורסה המקומית, שצללה ב־48% ביום אחד. וכך, בתוך פחות מ־20 יום תקווה התחלפה בייאוש — ובמקביל המשיכה 20 שנה של חוסר יציבות.
רן אברמסון
שוק הנדל"ן נאבק
המלונות ביפן: תקווה מעולם ישן
לפני חמישה עשורים יפן הביאה לעולם את מלונות הקפסולה הזולים, שנועדו לעובדי צווארון לבן כדי שיישנו בהם במקום לבזבז זמן בנסיעה הביתה. זה היה קונספט שהתאים בול לחברה שרוצה למקסם את היעילות. עכשיו, לעומת זאת, המדינה נמצאת בקדחת מלונות יוקרה המיועדים לתיירים המערביים, שמספרם צומח דרמטית משנה לשנה. הפעם הקונספט הוא בעיקר גלגל הצלה כלכלי: לנוכח הזדקנות האוכלוסייה, שוק הנדל"ן למגורים ביפן נחלש. היזמים צריכים לבנות משהו, ומבחינתם התיירים אמורים לספק להם אופק רווחים. במקום חדשנות יפנית, יש כאן אימוץ של מודל שבמערב כבר הולך ונחלש. אבל ככה זה כשהשוק נואש.
תמר טוניק
2 תגובות לכתיבת תגובה