אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מוסף שבועי 8 .15.19 ניו נאצים אירוע של קבוצה ניאו נאצית ב קליפורניה, צילום: אי.אף.פי צילום: אי.אף.פי

מוסף כלכליסט

מה למדתי משבע שנים של חיים עם ניאו־נאצים

הם חיים בתחושה תמידית שהם הקורבן, כי "פוגעים בגזע הלבן". מבחינתם אלימות היא הגנה עצמית הכרחית. ההבי מטאל הוא פלטפורמה להפצת המסרים. ילדיהם מצדיעים במועל יד. וטראמפ מעורר בהם תקווה גדולה. פרופ' פיטר סימי חי במשך שנים עם ניאו־נאצים אמריקאים, ויודע להסביר איך הראש שלהם עובד, למה הם מושכים עוד ועוד אנשים, ואיך אפשר לעצור אותם

16.08.2019, 18:38 | קרן צוריאל הררי
א

ף אחד לא יודע מה גרם לווייד מייקל פייג' (43) לנסוע לדיינר בוויסקונסין שבו עבדה בת זוגו לשעבר, לגלות שהיא לא נמצאת, להיכנס למקדש סיקי בהמשך הרחוב ולירות לכל עבר ברובה חצי־אוטומטי שקנה באופן חוקי שמונה ימים קודם. הוא רצח באותו יום, 5 באוגוסט 2012, שישה אנשים ופצע ארבעה לפני שנורה בידי שוטר ואז התאבד.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

מאז השירות של פייג' בצבא האמריקאי הוא היה לסקינהד, לחבר פעיל בקבוצות ניאו־נאציות ובראשן Hammerskin Nation, שתוארה בידי הליגה נגד השמצה כקבוצת הניאו־נאצים המאורגנת ביותר בארצות הברית. זה מה שעניין את פייג': להפוך את ארצות הברית למדינה ארית, שבה הלבנים יפסיקו להיות מיעוט נרדף. הוא הכי שנא יהודים ואפרו־אמריקאים, ולכן לא ברור מה פתאום הוא רצח סיקים. 

משתתפים בעצרת הימין בשרלוטסוויל, וירג משתתפים בעצרת הימין בשרלוטסוויל, וירג'יניה, לפני שנתיים. האירוע העלה את התופעה למודעות, כשאחד ממשתתפיו ביצע פיגוע דריסה בהפגנת הנגד | צילום: אי.אף.פי משתתפים בעצרת הימין בשרלוטסוויל, וירג

גם פרופ' פיטר סימי (Simi), סוציולוג מאוניברסיטת צ'פמן, קליפורניה, לא הבין. כשעקב אחרי הדיווחים על הטבח, הוא נדהם לגלות שהוא מכיר את פייג' — הוא גר אצל הרוצח במשך כמה חודשים. סימי הוא סוציולוג שכבר יותר מ־20 שנה חוקר קבוצות ניאו־נאציות והתארגנויות עליונות לבנה (White supremacy), ובמשך שבע שנים חי עם האנשים האלה, גר בבתיהם, הסתובב איתם, בילה בפסטיבלים שלהם, צחק מהבדיחות האנטישמיות שסיפרו.

אצל פייג' הוא גר כעשר שנים לפני הטבח. הם אכלו יחד, צפו בטלוויזיה, שיחקו פול. סימי הכיר את דעותיו הרדיקליות של פייג' על מה שהוא תפס כפגיעה בזכויות הלבנים באמריקה. "מתרומם נוסע לפני הבית שלך, ואתה אומר לו: 'הי, הומו' — וזה פשע שנאה. הוא הולך לשוטרים ואתה הפרת את זכויות האזרח שלו", התלונן פייג' בפני סימי. "ואם הוא קורא לך הונקי (כינוי לאדם לבן) יש לו חופש ביטוי (...) הרבה יהודים חושבים שהם לבנים אבל זה פשע שנאה אם תקרא להם יהודי מלוכלך. הם יפליצו איזו (טענה על) גזענות דתית".

סימי זוכר את פייג' כבחור אינטליגנטי שאהב לקרוא והיה פעיל מאוד בסצנת המוזיקה הניאו־נאצית. המוזיקה היתה האקטיביזם העיקרי שלו, והוא היה גיטריסט בכמה להקות Hate Rock; לאחרונה שבהן, שהקים בעצמו, הוא קרא End Apathy, וקיווה שתוכל "למצוא דרך לעצור את אדישותם של אנשים". את השנים שלו כמוזיקאי הוא תיאר כטובות בחייו.

"בקבוצות של עליונות לבנה כל אלימות היא הגנה עצמית. אלה אנשים שמאמינים שהם תחת מתקפה פיזית ורוחנית, שיש מאמץ למחוק את הגזע הלבן. אם זוג מעורב הולך ברחוב גם תקיפה שלו היא הגנה עצמית, כי הזוג הזה מאיים על הגזע הלבן"

"מכל האנשים שביליתי איתם, פייג' היה מאלה שלא היתה להם היסטוריה אלימה", מספר סימי בראיון ל"מוסף כלכליסט". "הוא דיבר באגרסיביות, אבל ראיתי אותו נמנע מאלימות. אני זוכר שכשגיליתי שהוא היורה מוויסקונסין הרגשתי שמישהו נתן לי אגרוף. הייתי בהלם. שאלתי את עצמי אם יכולתי לעשות משהו כדי למנוע את זה, אם היה ברור שזה יקרה, ואני לא חושב. אמנם הכרתי אותו עשר שנים קודם לכן, והרבה דברים משתנים בעשר שנים, אבל תמיד הרגשתי לידו נוח מאוד. להרבה אנשים בקבוצות האלה היתה היסטוריה אלימה, הם יצאו ונכנסו מבתי כלא, וזה לא היה המקרה של פייג'. לפעמים היו מאיימים עליי ואומרים לי שאם יתברר שאני שוטר יכו אותי ויהרגו את המשפחה שלי, דברים כאלה. אבל לא פייג', והיתה פעם אחת שהוא עזר לי. התארגנו ללכת למסיבה של האמרסקינס (אותה קבוצת ניאו־נאצים מאורגנת, שמקדמת את עליונות הגזע הארי באמצעות מוזיקה), והוא סיפר לי על בחור שפעם הוזמן כעיתונאי למסיבה כזו, אמרו לו שהוא יכול להיות שם, ובמסיבה אנשים השתכרו ובסוף הערב היכו אותו למוות. פייג' הזהיר אותי שהחבר'ה האלה מסוכנים והציע לי עזרה, אז הרגשתי נוח איתו".

התדהמה של סימי התגלגלה במהרה לתובנה. "אחד הדברים שאני לוקח מהסיפור הזה עם פייג' הוא שכשיש לך תרבות שמאורגנת סביב שנאה ואלימות, קשה מאוד לזהות את האדם שייכנס למקדש, לבית כנסת או לבית ספר ויעשה משהו נורא", הוא אומר. "התרבות הזאת בנויה סביב אלימות, אז מי מסוגל להצביע על האדם שבסופו של דבר יפעל על פי הערכים שלה?".

סימי. מתעד גזענות מילדות, צילום: Dennis Arp/Chapman University סימי. מתעד גזענות מילדות | צילום: Dennis Arp/Chapman University סימי. מתעד גזענות מילדות, צילום: Dennis Arp/Chapman University

לא חששת להסתובב עם אנשים כאלה, לגור איתם, אפילו להתראיין עליהם?

"כשהייתי בשטח רוב הזמן פחדתי, במידה רבה משום שהם אנשים מאוד לא יציבים. אתה לא יודע מה כל אחד מהם עלול לעשות ברגע הבא. ואני נמצא בסיטואציה מסוימת עם שלושה אנשים, ואז מגיע אדם נוסף שאין לי מושג מי הוא, וזה לא שאני יכול לשאול הרבה שאלות. אני צריך להתרשם מהאנשים האלה תוך כדי המפגש, להיזהר לא להיות חודרני מדי ולהפוך את עצמי למטרה כי אני שואל יותר מדי שאלות. הייתי צריך להבין את הסיטואציה שאני נמצא בה ולהשתמש באינסטינקטים שלי כדי להבין מי נגד מי".

רק כדי לשרוד.

"בדיוק, וזה היה קשה כי אלה סיטואציות מסקרנות ורציתי לשאול המון שאלות, אבל הייתי צריך להיזהר. היו הרבה העמדת פנים והונאה מצדי ואפשר לומר שיצרתי מעין זהות שנייה. אני לא מסכים עם אנשים שאומרים שהגזע הלבן נכחד, ואני לא צוחק מבדיחות שהפאנץ' ליין שלהן הוא שצריך לשרוף יותר יהודים כי זה יהיה קוּל. הם משתמשים בהרבה הומור וציטוטים מעניינים מבחינה תרבותית, אבל לחוות את זה מיד ראשונה זה מגעיל".

היו רגעים מגעילים במיוחד. למשל במסיבה אחת, שבה לצלילי מוזיקה של להקת Hate Train, ניגש אליו סקינהד שידע שהוא חוקר ואמר לו: "תזכור, אם יתברר שאתה שוטר, אני באופן אישי אתפוס אותך ואשסף לך את הגרון, אחרי שאהרוג את המשפחה שלך". והיו רגעים הפוכים, שבהם העובדה שנטמע בחבורה היתה מטרידה, למשל כשנכנס למסעדה עם חברים מקבוצת Aryan Nations, חלק מהם מקועקעים, בבגדי עור, בולטים בנוף. כשהם התיישבו סימי שם לב שהנוכחים במסעדה מסתכלים עליהם ומתלחשים. "בשביל האנשים מסביב הייתי אחד מהחבורה, וזו היתה תחושה מוזרה. 'אלוהים, אנשים חושבים שאני ניאו־נאצי'".

להגיב באלימות כהגנה עצמית, כי אנחנו הקורבן

סימי התעניין בגזענים כבר מילדותו. אביו מת כשהיה בן 9, והוא גדל בפרבר של סקרמנטו עם אמו, פעילה פמיניסטית ואקטיביסטית נגד גזענות. היא נהגה לצפות איתו בסרטים תיעודיים על הקו־קלוקס־קלאן, כדי שיבין מהי גזענות, אבל הוא פגש אותה גם בחיים: הוא העריץ את קן, ילד אפרו־אמריקאי, ששיחק כדורסל עם ילדי השכונה. יום אחד, כשקן לא הגיע למשחק, הבנים הלבנים קיללו אותו בכינויים גזעניים. סימי הופתע, והחל לתעד במחברת את כל המקרים שבהם פגש בגזענות. למשל, את המקרה ההוא, בגיל 16, כשצפה עם חבר ואביו בסרט טלוויזיה על הכנופיות של שנות השמונים בלוס אנג'לס ואביו של החבר פלט: "אנחנו צריכים להוריד את כל השחורים בשירותים". "האבא הזה לא היה חבר בקלאן אלא בוועד ההורים של בית ספר. זה הגביר את הסקרנות שלי ואת הרצון להבין מאיפה הדברים האלה מגיעים".

אנשי ימין קיצוני מפגינים בקליפורניה (מימין) ובבירה וושינגטון. "הקורבנוּת היא עניין מהותי: אנשי ימין קיצוני מפגינים בקליפורניה (מימין) ובבירה וושינגטון. "הקורבנוּת היא עניין מהותי: 'למה הלבנים צריכים להרגיש אשמים?'" | צילום: אי.אף.פי, אי פי אנשי ימין קיצוני מפגינים בקליפורניה (מימין) ובבירה וושינגטון. "הקורבנוּת היא עניין מהותי:

הוא התחיל לעשות את זה באופן רשמי בשנות התשעים כשכתב תזה לתואר שני באוניברסיטת נבאדה. בספר הטלפונים הוא מצא את המספר של Aryan Nations, ארגון ניאו־נאצי שב־2001 ה־FBI הגדיר "איום טרוריסטי". סימי התקשר למשרדי הארגון והסביר שהוא רוצה לעשות עליהם מחקר באוניברסיטה. האשה שענתה לו שאלה: "האם אתה לבן?". כשהשיב בחיוב אמרה: "אז אתה מוזמן לבוא מתי שתרצה". בהמשך הוא פנה לקבוצות ניאו־נאציות והסביר שהוא רוצה להשוות בין מה שהן עושות בפועל לדימוי הציבורי שלהן. "זה היה מחושב, כי הם מרגישים שעושים להם דמוניזציה בתקשורת ובאופן כללי יש להם תחושת קורבנוּת חזקה", הוא מסביר. אחרי פגישות היכרות של כמה שעות, שבהן עמדו על טיבו, חברי הארגונים האלה הזמינו אותו לחיות איתם.

והוא עשה את זה, און אנד אוף, במשך שבע שנים, בין 1997 ל־2004. הוא למד מבפנים שלל קבוצות ברחבי ארצות הברית, בחן מה מניע אותן, איך הן מגייסות אנשים חדשים, מה המטרות שלהן. כשהאינטרנט נהפך לכלי המרכזי לפעילות וגיוס, המחקר של סימי עבר לרשת, לתקשורת במדיה החברתית, והוא מתמקד מצד אחד במי שפעילים באתרי ימין קיצוני כגון 8Chan, ומצד אחר במי שהיו פעילים בקבוצות עליונות לבנה אבל אז התנתקו מהן. לנוכח חשיבות המחקרים שלו הם זכו למימון ממשרד ההגנה והמשרד לביטחון פנים, הקרן הלאומית למדעים והמוסד הלאומי לצדק. עם השנים הוא היה למומחה המוביל בנושא, שמוזמן לאולפני הטלוויזיה אחרי מעשי טבח כדי להסביר מה עובר בראשם של מחבלי העליונות הלבנה. ולמרבה הצער, הביקוש רק גדל. בתחילת החודש, למשל, הפרשנות שלו נדרשה בעקבות הירי ההמוני באל פאסו, טקסס, שבו פטריק קרוזיוס בן ה־21 רצח 22 בני אדם ופצע 24. סימי הסביר אז ברשת ABC כיצד השתנו הטרוריסטים הבודדים במשך השנים: "בעבר הם היו בגילי הביניים או מבוגרים יותר ואילו בשנים האחרונות רואים מגמה הפוכה, והם די צעירים", אמר ותיאר את השיח ביניהם ברשת: "הם מדברים על איך יכולת להיות פעיל יותר או להרוג יותר אנשים אם היית עושה דברים מסוימים, או שהם דנים ביתרונות ובחסרונות של פעולה אלימה מסוימת".

"קבוצות קיצוניות היו פה כל הזמן אבל התעלמנו מהן או שלא שמנו לב. האירוע בשרלוטסוויל גרם לאנשים לשים לב יותר, ואז התחושה היא שזה קורה יותר. אבל ייתכן שזה יותר עניין של מודעות ציבורית מאשר גידול בהיקף הפעילות והפעילים"

יש לך פרספקטיבה רבת־שנים על העולם הזה. אתה יכול להסביר את הסחף, את העובדה שבכל העולם השנאה לקבוצות אתניות אחרות גוברת בשנים האחרונות?

"אני חושב שיש כמה שינויים שקרו במקביל ברחבי העולם ויכולים להסביר את זה — הגירה, שינויים כלכליים ושינויים טכנולוגיים שמשנים את הדינמיקה החברתית, וגרמו לכך שיש כמות עצומה של מידע נגיש, שהרבה ממנו הוא תעמולה. בגלל האופן שבו המידע הזה מאורגן במדיה החברתית אנשים רואים יותר מידע שהולם את תפיסת העולם שלהם ופחות מידע שונה. וזה משפיע במיוחד על אנשים שנוטים להיות סגורים או שהם סובלניים פחות למידע מעורפל ורוצים שהכל יהיה ברור, שחור או לבן. 'המידע שלי מדויק ולכן כל מידע אחר שלא הולם את תפיסת העולם שלי הוא פייק ניוז'. רואים סגירות כזו וסובלנות נמוכה למידע דו־משמעי אצל הרבה קבוצות קיצוניות, והן נוטות גם לרעיון של עדיפות (priority), ולכן הן רוצות להיפטר מכל מה שמאיים על העדיפות שלהן. אלימות היא הדרך לטהר את החברה, לשמור את העדיפות שלך והערכים שלך.

 

"בקבוצות של עליונות לבנה כל אלימות היא הגנה עצמית. אלה אנשים שמאמינים שהם תחת מתקפה פיזית ורוחנית; שהגזע הלבן נמצא תחת מתקפה כי יש מאמץ קונספירטיבי למחוק אותו. ולכן הם עוסקים באלימות כתגובה למה שהם תופסים כפרובוקציות. אם זוג מעורב הולך ברחוב זו לא אלימות לתקוף אותו אלא הגנה עצמית, כי הזוג הזה מאיים על הגזע הלבן".

מה למדתי משבע שנים של חיים עם ניאו־נאצים
 
להאזנה לפודקאסט
לחץ כאןמה למדתי משבע שנים של חיים עם ניאו־נאצים

והלבנים הם הקורבנות.

"בהחלט. הקורבנוּת היא עניין מהותי מאוד: למה הלבנים הם היחידים שאסור להם לייצג את עצמם ולהגן על עצמם? למה הם צריכים להרגיש אשמים? למה ילדים לבנים צריכים לגדול בשטיפת מוח שלפיה להיות לבן זה רע?".

לחבק את הנשיא שסוף סוף הולך בכיוון הנכון

בשנים האחרונות הגזענות מורגשת היטב כאמור בכל העולם, אבל סימי סבור שלפחות בארצות הברית זה לא שיש יותר ניאו־נאצים, אלא ששומעים אותם ועליהם יותר. באוגוסט 2017 התקיימה בשרלוטסוויל, וירג'יניה, עצרת של איחוד הימין הקיצוני האמריקאי. המוני ניאו־נאצים, ניאו־פשיסטים, ניאו־קונפדרייטס ואנשי קו־קלוקס־קלאן התכנסו בעיר והקשיבו לנאומים ששיבחו את דונלד טראמפ ואדולף היטלר וטענו שהיהודים הורסים את העולם. מולם היו גם מפגינים שמחו על השנאה והגזענות. ביום השני של העצרת ג'יימס פילדס הניאו־נאצי דהר במכונית להפגנה הנגדית, הרג אשה ופצע 19. פתאום הציבור הרחב התחיל לתהות מאיפה צצו כל הניאו־נאצים האלה. "הרבה מזה היה שם קודם, אבל חבוי יותר", אומר סימי. "קבוצות קיצוניות היו פה כל הזמן אבל התעלמנו מהן או שלא שמנו לב. האירוע בשרלוטסוויל פקח את העיניים להרבה אמריקאים וגרם להם לשים יותר לב לגילויי עליונות לבנה. וכשאתה קשוב למשהו אתה חושב שהוא קורה יותר. אז ייתכן שזה יותר עניין של מודעות ציבורית מאשר גידול בהיקף הפעילות והפעילים".

טראמפ. "קשה להמעיט בחשיבות שלו לקבוצות האלה, שנוטות לחוש בדידות וניתוק ממוקדי הכוח", צילום: אם סי טי טראמפ. "קשה להמעיט בחשיבות שלו לקבוצות האלה, שנוטות לחוש בדידות וניתוק ממוקדי הכוח" | צילום: אם סי טי טראמפ. "קשה להמעיט בחשיבות שלו לקבוצות האלה, שנוטות לחוש בדידות וניתוק ממוקדי הכוח", צילום: אם סי טי

בכל מקרה, הוא מאשר, "הדעות האלה ניכרות יותר לעין עכשיו. הסביבה הפוליטית השתנתה, הטכנולוגיה השתנתה, ולכן הקיצוניות ניכרת יותר. ואנחנו צריכים להיות מוטרדים מזה, במיוחד מהפוליטיקה ומהמפלגות".

הפעילים האלה מרגישים שיש להם גיבוי ממנהיגים כמו טראמפ, שקרוב אליהם יותר מנשיאים קודמים?

"כן. אנשים חושבים שזו הגזמה, אבל קשה להמעיט בחשיבות של טראמפ בהקשר הזה. האנשים האלה מאופיינים בתחושה חזקה של בדידות וניתוק ממוקדי הכוח. הם מרגישים שהאמת אצלם אבל מונעים מהם את ההשפעה שצריכה להיות להם על החברה, וזה מה שהם רוצים: להשיג מספיק כוח כדי להפנות את החברה לכיוון שבו הם חושבים שהיא צריכה ללכת. אז כשאתה מרגיש שמונעים ממך באופן עקבי כוח פוליטי ואז מתמנה נשיא שמבטא את דעותיך, לפחות באופן חלקי, זה מעצים מאוד. הרגשת מוחלש ופתאום אתה מרגיש שהנשיא בצד שלך יותר מאי פעם. הרבה אנשים שתומכים בעליונות לבנה יגידו שטראמפ הוא לא התשובה, אבל הוא צעד ראשון בכיוון הנכון. ויש הבדל גדול בין התחושה שאף אחד בממשלה לא מתעניין במטרה שלנו לבין נשיא שהוא צעד ראשון טוב. קשה להפריז בחשיבות של זה".

לפרוח במרחבים הבטוחים של המטאל וה־MMA

החיים עם הניאו־נאצים אפשרו לסימי לנתץ גם את הסטיגמות עליהם - שהם טיפשים, לוזרים, שתיינים, חלשי אופי. "נוח לכלול אותם בסטריאוטיפ אחד של השונא המקועקע שבקושי מסוגל לאיית את שמו. היה מנחם לחשוב שכולם פחות משכילים, שהם מתוסכלים מהחיים שלהם, שהם נוטים לאמונות של עליונות לבנה כי הם לוזרים ולא מוצאים עבודה וכו'. אבל זה לא הסבר שנכון לכולם. האנשים שנמשכים לקבוצות האלה מגוונים מאוד מבחינת הרקע הדמוגרפי והמשפחתי, הסטטוס הכלכלי וההשכלה. וזה ממחיש עד כמה פוטנציאל הגיוס לקבוצות האלה רחב הרבה יותר משאנחנו מוכנים להודות. היה נחמד למחוק את זה כתופעה שרלבנטית לסגמנט קטן של אנשים מנוכרים ולא משכילים, אבל גם האדם הכי משכיל יכול להצטרף לקבוצות האלה".

ההצטרפות לקבוצות האלה נעשות כיום, כאמור, בעיקר באמצעות האינטרנט. "הן עושות עבודה מדהימה בניצול של הטכנולוגיה, מה שמראה עד כמה האנשים שבהן מתוחכמים". אבל יש גם גיוס שנעשה פנים אל פנים, בעיקר בשתי דרכים מפתיעות: מועדוני אומנות לחימה משולבת (MMA) ופסטיבלי מוזיקה.

זירת הטבח במקדש סיקי בוויסקונסין, ב־2012, והרוצח פייג זירת הטבח במקדש סיקי בוויסקונסין, ב־2012, והרוצח פייג'. סימי חי אצל הרוצח והתרשם שאינו אדם אלים, אבל "בתרבות שמאורגנת סביב שנאה ואלימות קשה לזהות מי יעשה משהו נורא" | צילום: אי.אף.פי זירת הטבח במקדש סיקי בוויסקונסין, ב־2012, והרוצח פייג

השילוב בין שניהם זכה לסיקור נרחב באפריל 2018, כשכ־1,000 ניאו־נאצים התכנסו באוסטריץ, עיירה גרמנית קטנה על גבול פולין, כדי לחגוג את יום הולדתו של אדולף היטלר. הם עשו זאת בפסטיבל Shield and Sword (מגן וחרב), או SS. החוגגים לבשו חולצות עם כיתובים כגון "מגיני הגזע", "לבן הוא הצבע האהוב עליי" ו"אדולף היה הכי טוב", ובילו בהופעות של להקות הבי מטאל, קניית מרצ'נדייז גזעני וצפייה בתחרות MMA של מועדוני עליונות לבנה. את התחרות ארגן גוף ששמו "לחיות זה להילחם", שבאתר שלו נכתב: "בכל עת היו אלה הלוחמים שהגנו על הקהילה שלהם, השבט שלהם, המולדת שלהם" ושמושך לא רק אנשי עליונות לבנה אלא גם חוליגנים אוהדי כדורגל. "יש חפיפה מסוימת בין החוליגנים לניאו־נאצים, אבל הדבר העיקרי הוא מועדוני MMA", אומר סימי. "הם דבר גדול עכשיו בארצות הברית, ואפילו יותר באירופה וברוסיה, שם יש קבוצה גדולה של ניאו־נאצים שנקראת White rex. באוקראינה הרבה מועדונים מערבבים בין MMA לפעילות של עליונות לבנה, ובגרמניה מועדונים כאלה פונים לילדים צעירים כדי שינועו בכיוון הזה".

במקביל, "מוזיקה וסצנות מוזיקליות תמיד היו הדרך העיקרית שבה ניאו־נאציים גייסו חברים חדשים. יש להם אירועים משלהם אבל הם משתמשים גם בסצנות מוזיקה קיימות כמו מוזיקת פאנק והבי מטאל".

אבל הספורט והמוזיקה הם רק החכות, וזה בולט היטב בפסטיבלים. "זה פסטיבל מוזיקה רגיל, אבל במקום לראות דברים גנריים שקשורים לתרבות המוזיקה הזו — כמו אנשים שבאים לפסטיבל ג'ז ולובשים חולצות שקשורות לג'ז — פה כולם לובשים חולצות שקשורות לארגונים ניאו־נאציים", מספר סימי, שהשתתף בהרבה פסטיבלים כאלה בארצות הברית. "כולם שם חולקים את אותם הרעיונות, אז זה אירוע שמאורגן סביב מוזיקה אבל הוא אירוע פוליטי. המוזיקה יוצרת את האירוע החברתי שבו הם יכולים להיפגש ולעזור זה לזה לחזק את האמונות שלהם, לגייס אנשים חדשים. הם משתמשים בזה גם למטרות לוגיסטיות, לתכנון ואסטרטגיה, 'מעניין מה שעשיתם אצלכם, נשמע שזה עבד טוב. זה מה שאנחנו עשינו באזור שלנו...'". 

הפסטיבלים ומועדוני ה־MMA מספקים את המרחבים הבטוחים שבהם התנועות הגזעניות פורחות. "מכיוון שהרעיונות של האנשים האלה מנוגדים למיינסטרים הם זקוקים למרחבים פרטיים שייתנו להם חופש ביטוי לספר סיפורים, לנסות צורת חשיבה חדשה, ליצור אינטראקציות חברתיות, להבין מי הם ולבטא את זה. זה חשוב לך מאוד אם אתה חלק מקבוצה שיש עליה סטיגמה, אחרת הדעות שלך יכולות להתאדות". 

ללמד את הילדים להצדיע במועל יד בגיל 5

ב־MMA והופעות אפשר לגייס בני נוער או צעירים, אבל ילדים של ניאו־נאצים "מגויסים" כבר בבית. סימי ישב שעות על שעות בחדרי מגורים של משפחות שבהן דנו במלחמות הגזע ולימדו ילדים על Darkies, Faggots ו־Jewbags (כינויי גנאי לשחורים, הומואים ויהודים). הוא השתתף במסיבות יום הולדת לילדים שבהן העוגות עוצבו כצלבי קרס. הוא ראה הורים נותנים לילדים דמויות משחק של חיילים שאותם עיטרו בצלבי קרס וכיתוב SS. הוא פגש ילדים שמצדיעים להוריהם במועל יד.

נשמע שעבור הניאו־נאצים גידול ילדים הוא פעולה פוליטית.

"המטרה של הורה שמאמין בעליונות לבנה היא להעביר את זה לילדים - או שלגזע הלבן לא יהיה סיכוי לשרוד. הגזע זקוק למשפחות שיילדו ילדים עם מודעות גזעית. הם אפילו מלבישים את הילדים שלהם כמו נאצים, סקינהדס או אנשי קו־קלוקס־קלאן"

"זה הרעיון. המשפחה נתפסת כבסיס של התנועה. אם אתה הורה שמאמין בעליונות לבנה, המטרה שלך היא להעביר את זה לילדים שלך - או שלגזע הלבן לא יהיה סיכוי לשרוד. הגזע זקוק למשפחות שיילדו ילדים עם מודעות גזעית. לכן לפעמים הילדים לומדים בחינוך ביתי, אבל גם אם הם הולכים לבית ספר ציבורי מלמדים אותם בבית את המחוות והסמלים, משמיעים להם המוזיקה. ביליתי עם משפחה אחת שהילד בן ה־5 שלה ידע להצדיע במועל יד, הכיר היטב מוזיקה ניאו־נאצית וידע לדקלם את המילים שלה. הם מלבישים את הילדים שלהם כמו חיילים נאצים, לוחמי סקינהדס או אנשי קו־קלוקס־קלאן - הכל כדי לשלב את הילדים הצעירים בתנועה. למעשה זה מנרמל את התנועה. זה מה שהילד יודע, הוא לא מכיר שום דבר אחר".

הם לא מורדים בגילאים מאוחרים יותר?

"יש הורים שמבינים שאם תגזים אתה מסתכן בכך שתדחוף את הילד בכיוון הנגדי, במיוחד ככל שהם גדלים ונכנסים לגיל ההתבגרות. הם חוששים שאם ידחקו את הילדים, הם יבגדו בגזע וייטו לרב־תרבותיות, אז יש הורים שמאמצים אופן מעודן יותר של מסרים, שמדבר על חשיבות שימור המסורת וגאווה ברקע הגזעי שלך ופחות עושה דמוניזציה לאויב. אלה הורים שיגידו פחות את מילת ה־N (ניגרו), שבבתים אחרים יזרקו על ימין ועל שמאל מול ילדים צעירים".

אם ילד חשוף למסרים כאלה בגיל 5 קשה מאוד להתנתק מהם בהמשך החיים.

"כשהם שומעים כל הזמן את מילת ה־N בבית וההורים שלהם אומרים ששחורים נוטים יותר למעשים פליליים, ואז הם באים במגע עם קבוצות העליונות הלבנה - המסרים נשמעים להם מוכרים. הם מוטרמים לזה. החדשות הטובות הן שאפשר לצאת מזה. ראיינתי בחור שמהיום הראשון לחייו גידלו אותו באופן הזה. כילד, במקום לשחק בחצר האחורית משחקי מלחמה רגילים הוא שיחק 'הרוג את היהודי'. זה מה שלימדו אותו. הוא התחנך בחינוך ביתי ובחטיבה נשלח לבית ספר ציבורי - אמנם באזור שכמעט כולם בו לבנים, אבל הוא הפסיק להיות מבודד, התחיל להיחשף לרעיונות אחרים ועלו בו ספקות. הוא התחיל להקשיב למוזיקה שהיה אסור לו לשמוע כי היא ליברלית יותר, כמו גרנז'. בתיכון הוא לא הזדהה יותר עם התנועה ועם המשפחה שלו ובסופו של דבר גם הוריו ואחיו הלכו בעקבותיו, ועכשיו אף אחד מהם לא מעורב בתנועה".

מרצ מרצ'נדייז שנמכר בפסטיבל ניאו־נאצי בגרמניה. התאגדות פוליטית שמסתתרת מאחורי פסטיבל רוק | צילום: AFP מרצ

זה שינוי אופטימי, וסימי אומר שהרבה אנשים עוזבים את הקבוצות - אבל זה לא אומר בהכרח שדעותיהם משתנות. הוא מספר, למשל, על חברה בארגון עליונות לבנה, שבתה נורתה ושני רופאים שחורים הצילו את חייה. מאותו רגע היא ובעלה ניסו להשתחרר מהדעות הגזעניות. הם עברו לגור בדרום קליפורניה, בקהילה מעורבת שבה גם משפחות שחורות ולטיניות, וכיבדו את השכנים שלהם. יום אחד היא נכנסה למסעדת אוכל מהיר וכשיצאה עם ההזמנה שלה הבינה שהמוכרת טעתה. היא נכנסה פנימה אולם המוכרת טענה שהיא לא טעתה. "המקסיקנים האלה, בקושי מדברים אנגלית והיא האשימה אותי שאני מנסה להשיג אוכל בחינם. התעצבנתי", סיפרה האשה לסימי. "היא היתה ממש גסת רוח אז אמרתי לה, 'לכי להזדיין, שעועית מזדיינת שכמוך, תסתלקי מהמדינה שלי'". היא הוסיפה כמה קריאות White power ומועל יד ואז נכנסה למכונית שלה ופרצה בבכי, נבוכה וכועסת על עצמה שהתפרצה ככה. "אני כבר לא עושה את השטויות האלה, אבל כל כך כעסתי שכל מה שראיתי זה אדום ורציתי להרוג אותה במכות", הסבירה לסימי.

"זה שאדם עוזב קבוצה לא אומר שדעותיו השתנו ולפעמים הם צריכים לעבור עוד דרך ארוכה כדי לשנות את דעותיהם", אומר סימי. "לפעמים הם יוצאים מהקבוצה אבל לא באמת יוצאים מהרעיונות שלה". כדי לסייע להם, סימי אומר שהמדינה צריכה "לדאוג לתוכניות ניתוק, שיעזרו לאנשים לבנות את חייהם מחדש, הרחק מקבוצות שנאה מאורגנות".

מה אפשר לעשות כדי למנוע את פריחת הקבוצות של העליונות הלבנה?

"הצעד הראשון הוא להפסיק להתעלם מזה ולהכיר בבעיה. זה אולי נשמע פשוט, אבל ארצות הברית נכשלה באופן אומלל בהכרה כמה עמוק חלחלה האלימות שעל רקע עליונות לבנה, וקשה להתקדם כשברירת המחדל היא הכחשה. אני חושב שהמודלים של ועדות אמת ופיוס" - מודל שנולד בדרום אפריקה אחרי האפרטהייד, כדי לאחות את החברה הקרועה ולצמצם את המתח - "יכולים לעזור, אבל לא יכול להיות פיוס בלי שתהיה אמת.

"וזה מביא אותי להמלצה השנייה: חינוך. מהגיל הרך, עוד לפני גן חובה, צריך ללמד ילדים לראות הבדלים בין קבוצות כנכס ויתרון ולא כמחסום וחיסרון. זו צריכה להיות אחת מאבני הבנייה הראשונות שאנחנו מספקים לילדים, אבל למרבה הצער אנחנו לרוב לא עושים את זה והמערכת מחכה עד גיל חטיבת הביניים או התיכון. אז זה כבר מאוחר מדי".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



79 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

75.
כל עוד יש צדק בדבריהם יהיה קשה להכחיד תופעות שנאה כאלה.
צריך לקלף את הרעיונות של הקבוצות האלה בצורה הומנית ואינטליגנטית כדי לגלות, מה לעשות, שהם פגועים כי סביבה רב תרבותית דווקא מדירה אותם (הם אמורים להיות "הפריבילגים" אבל למעשה הם נלחמים מלחמה קיומית כשמסביבם כולם דוחקים אותם למטה). דווקא נוכחות של אדם כמו טראמפ שכולם רודפים אחריו והם יכולים להזדהות איתו מרככת את התוצאות של שנאה לא מטופלת. וכל עוד יש אמת בדבריהם אי אפשר להכחיד את התופעה: ההומוסקסואליות כתופעה רעיונית אכן משמידה את האנושות הנורמטיבית, והיהודים הפרוגרסיבים בארה"ב באמת הורסת להם את העולם.... כדי לתקן צריך להבין ולהתמודד, לא לנקוט באטימות וחוסר רגישות כאחרוני הפאשיסטים.
רון  |  17.08.19
לכל התגובות