אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
תוכנית בישול חדשה: אלפקה בצלחת צילום: באדיבות נשיונל גאוגרפיק

תוכנית בישול חדשה: אלפקה בצלחת

בסדרה חדשה מרחיק השף גורדון רמזי לבשל במקומות נידחים ועוצרי נשימה. והוא אפילו מפגין סוג של ענווה

26.08.2019, 07:47 | רותה קופפר

גורדון רמזי, השף בעל מסעדות מישלן, שהיה בעברו כדורגלן ונהיה למוביל בתחום הריאליטי הקולינרי, הוא טיפוס מעצבן. זה חלק מהמותג שלו, שכולל פתיל קצר ונטייה לקלל. לראות אותו לועס בשר אלפקה מיובש ומבשל גמל בכלי חרס, כפי שהוא עושה בסדרה החדשה שלו "גורדון רמזי מבשל הרפתקה", לאו דווקא מציג פן חדש שלו.

בסדרת הבישולים־נסיעות הזאת שלו, המשודרת מהחודש בנשיונל ג'יאוגרפיק, הוא חושף עוד יכולות מאצ'ואיסטיות: הוא מטפס במעלה מפלי מים שוצפים בניו זילנד, נאחז בצוקים בגובה שהאוויר בו דליל בפרו, צולל במים קפואים של אלסקה, ועובר מסאז' בחמאם במרוקו.

קראו עוד בכלכליסט

בכל המקומות האקזוטיים הללו הוא פוגש שפים מקומיים שהוציאו לעצמם שם עולמי, ומסעדותיהם דורגו בכוכבי מישלן. רבים מהם מזכירים לו את עצמו בצעירותו, כך הוא מספר למצלמה. לפני כל אתגר הוא מדגיש את מידת המסוכנות שלו. הוא אפילו מצטנע בדרכו: באחד הפרקים, כשמקומי שהוא מתלווה אליו מסביר לו שעליו לעשות משהו אתגרי במיוחד’ הוא אומר לו "קוראים לי גורדון ג'יימס, לא ג'יימס בונד".

השף גורדון רמזי מבשל הרפתקאה , צילום: באדיבות נשיונל גאוגרפיק השף גורדון רמזי מבשל הרפתקאה | צילום: באדיבות נשיונל גאוגרפיק השף גורדון רמזי מבשל הרפתקאה , צילום: באדיבות נשיונל גאוגרפיק

למרות זאת, או אולי בגלל זה, התוכנית החדשה שלו מאוד מושכת לצפייה. המקומות שהוא מבקר בהם בסדרה בת ששת הפרקים — פרו, ניו זילנד, מרוקו, לאוס, הוואי ואלסקה — הם יפהפיים (בכל שבוע עולה פרק חדש, בינתיים עלתה מחצית מהפרקים). הוא מגיע לחלקים מרוחקים במיוחד בארצות שהוא מבקר בהן; והגישה האנתרופולוגית, שלעתים קרובות מתאפיינת באדם לבן המתפעל או מזדעזע ממנהגי המקומיים הפרימיטיביים, מתאזנת בכך שהוא לומד בחדווה משפים מקומיים, שהיחס שלהם למקומות האלה הוא טבעי, והיחס שלהם לרמזי הוא פרופורציונלי. ניכר שכל אוכל מרתק אותו, גם אם לא תמיד טעים לו.

בניו זילנד רמזי מדרים לסטיוארט איילנד, “סוף העולם”, לדבריו, “המקום שהתחנה הבאה אחריו היא אנטרקטיקה”. במרוקו הוא מתחיל בפז, “הבירה הקולינרית של מרוקו”, אבל ממשיך לאזור נידח בהרי האטלס, שם הוא מבשל עם שפית עטורת כוכבים, שניסתה להתקבל לעבוד אצלו, והוא סירב לה (כעת הוא מכה על חטא). בפרו הוא פוגש את צאצאי האינקה בעמק הקדוש בהרי האנדים ובהוואי הוא עושה את דרכו לאורך חופי האנה הסלעיים. בכל מקום הוא מתחקה בעזרת השפים ותושבי המקום אחר אורחות הבישול המסורתי, ובעזרתם הוא מלקט וצד את האוכל. אחר כך, יחד עם השף המקומי, הוא מבשל ארוחה מסורתית, בשיטה המקובלת במקום, בשטח הפתוח, כשהנוף הפראי משמש להם רקע.

המרכיבים שהוא והשפים שלצדו משתמשים בהם נדירים, לא מוכרים במערב, ושיטות הבישול גם הן כאלה. בתרבות המאורית בניו זילנד, למשל, מקובל לבשל בתנור מאולתר שחופרים אותו באדמה. לשם מוסיפים אבנים לוהטות, עליו שמים את המעדנים העטופים בעלים, ומכסים את הכל ביריעות ובאדמה למשך שעות.

גם אם שיטות הבישול במקומות האלה נתפסות כמוזרות בעיני הצופים במערב הארוחה תמיד נראית מפתה, גם למי שאינם חובבי בשר גמל או משחת תולעי קקטוס.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות