בית אב: בית ליבלינג יעמוד במרכז חגיגות ה־100 לבאוהאוס

שבועיים לפני פתיחתו כמרכז העיר הלבנה, העבודות בבית ליבלינג בעיצומן. הבית הוא אחד מסמלי העיר הלבנה שתיכנן ב־1936 דב כרמי, מאדריכליה המיתולוגיים של העיר. חנוכת המרכז, בבית בן השלוש קומות ברחוב אידלסון 29, תעמוד במרכז חגיגות ה־100 לתנועת הבאוהאוס.

בית ליבלינג המשופץ | צילום: ברק ברינקר

הבניין שופץ בשיתוף עיריית תל אביב וממשלת גרמניה במשך שנתיים בעלות של כ־8 מיליון שקל במימון העירייה, ועוד 12 מיליון שקל שתרמה ממשלת גרמניה. הבניין עתיד לשמש מרכז לאדריכלות מודרנית, שימור ופיתוח עירוניים. הוא יכלול מעבדות מחקר, חללי תצוגה, עמדות עבודה, גינה קהילתית עם ״קטלוג צמחי העיר״ ובית קפה.

בית ליבלינג נבנה עבור הקבלן מקס ליבלינג ואשתו טוני. פרט לזוג שגר בקומה העליונה, גרו בו רופא הילדים פרופ׳ לודוויג מאייר והגינקולוג פרופ׳ אשרמן, שבבוידעמים שלהם נותרו אביזרים שלהם שיוצגו בתערוכה במקום, ולצדם ספר מתכונים של משפחת שויער שגרה בבניין, והמתכון לשטרודל שלה ייכלל בתפריט בית הקפה במרכז.

התוכנית המקורית של דב כרמי. "רצינו להראות בית דירות שנבנה עבור לקוח אמיתי", אומרת בתו עדה כרמי | צילום: ארכיון כרמי

עם מותה של טוני ליבלינג ב־1967, היא הורישה את הבניין לעיר, ובצוואתה הורתה להפוך אותו למעון ילדים, בית אבות או מוזיאון. עברו יותר מ־50 שנים, בהן שימש הבניין למשרדים ולמשפחתון, בין השאר, עד שצוואתה הוגשמה.

במשך אותן שנים סבל הבניין, כמו מבנים רבים בעיר הלבנה, מפגעי הזמן ותהליך השימור המחמיר ארך שנתיים. האדריכלית עדה כרמי־מלמד, בתו של דב כרמי וכלת פרס ישראל לאדריכלות, הופקדה על תכנון הבניין מחדש. ״אבי בנה הרבה מאוד בתי דירות בתחילת דרכו. זאת היתה עבודה מול לקוח משתמש אמיתי לכן נשמר קנה המידה האנושי בבניינים האלה״. אמרה כרמי, שבחרה בחזית בית ליבלינג לעטיפת הספר שכתבה על אביה.

עדה כרמי | צילום: מוקי שוורץ

לדברי אדריכלית השיפוץ רבקה כרמי (אלמנתו של רם כרמי, בנו של דב) "הייחוד של הבניין נעוץ בפרופורציות של החזית, והקשר שלה לרחוב. המרפסות והחלונות הצרים, בהשראת לה קורבוזייה מתווכות בין החוץ לפנים, מבודדות מרעש ומאור בוהק. יש הרגשה שאם משהו יזוז הכל ייצא משלמות, ואת זה ניסינו לשמר".

המחקר המדוקדק שקדם לשיפוץ, וגם תכנונו וביצועו, לרוב בחומרים מסורתיים וטכניקות מסורתיות, נעשו בשיתוף מומחים מגרמניה ״למדנו המון מהגרמנים ומאיך שהם נוגעים בשימור״, אומרת רבקה כרמי. ״טובת הבניין קדמה לכל דבר אחר״. בחלק מהקירות הושארו שכבות הצבע הקודמות וחלקם נצבעו מחדש בצבעים המקוריים של

לה קורבוזייה.

החלונות, המשקופים והדלתות שוקמו, עד לרמת העיניות המתכווננות בדלתות. בשיקום החזית שוּמר הטיח המקורי ככל הניתן והסדקים נפתחו ותוקנו בטכניקה מיוחדת, ולא בהחלפת הטיח כולו.

שיפוץ בית ליבלינג. "למזלנו הפרטים המקוריים השתמרו" | צילום: יעל שמידט

מחקר מפורט על הבניין לימד כי חלק ניכר מחומרי הבנייה המקוריים הגיע כתוצאה מהסכמי ההעברה השנויים במחלוקת שנחתמו בין גרמניה הנאצית להסתדרות הציונית ב־1933. הסכמים אלה יעמדו במרכז התערוכה הפותחת של המרכז שתוצג במקביל גם בבית הספר באוהאוס בדסאו. מורכבות הקשר הישראלי־גרמני אופפת את כל הבניין. ״ממשלת גרמניה משתתפת בפרויקט כי הגרמנים רואים בבאוהאוס המקומי מורשת משותפת והמשך ישיר של בית הספר הגרמני, אבל גם לשואה יש צד בזה״, מסבירה שרון גולן־ירון, מנהלת התוכן והשיפוץ של בית ליבלינג.

לדברי שירה לוי־בנימיני, מנהלת המרכז, ״אנשים מעדיפים לגרד טיח מקורי, לייבא עץ, ולהשתמש בחומרים חדשים. אבל גם עם 2 מיליון שקל אפשר לשקם בניין. רצינו להראות איך שימור יכול להיות ערכי, בר־קיימא ונגיש״.

פרט לאלמנטים מקוריים מימי הקמת הבניין, שרבים מהם נשמרו, השיפוץ אפשר גם הצצה ממשית לחייהן של המשפחות שחיו בבניין. בדירה הקדמית בקומה השנייה יוכלו המבקרים לקבל הצצה לחיי היומיום: מהידיות המקוריות בדלתות, דרך אריחי הקרמיקה הירקרקים המקוריים של חדרי הרחצה והמקלחון האגרונומי המעוגל שתכנן כרמי עבור הדיירים, ועד לגרסה מקומית של מטבח פרנקפורט הפונקציונלי, שנשמר גם הוא — כולל מדפי העץ הקטנים שנועדו לאחסן תבלינים.

״יש לנו מזל שהרבה מהפרטים המקוריים השתמרו, בין השאר כי הבניין שימש את העירייה במשך עשרות שנים״, מסבירה גולן־ירון. ״אבל אנחנו לא פוחדים מסדקים ופגמים או אריחים חסרים כי גם הם מספרים סיפור, ויש בהם אופי. חשוב לנו לשמור על הפטינה ועל רוח המקום. להשאיר את שכבות הזמן ולהתעכב על זה שהעיר לא היתה באמת רק לבנה״.