אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
זיכרון צילומי: סרט חדש על הבמאית אנייס ורדה צילום: Getty Images

זיכרון צילומי: סרט חדש על הבמאית אנייס ורדה

ורדה, האשה הראשונה שזכתה באוסקר לשם כבוד, התגלתה לרבים רק בסרטה "אנשים ומקומות". עתה עולה סרט המגולל את הקריירה המרתקת של הבמאית שהאמינה ש“שום דבר לא בנאלי אם מצלמים אנשים באמפתיה ובאהבה

04.12.2019, 08:16 | יאיר רוה

לפני שמונה חודשים מתה בגיל 90 הבמאית אנייס ורדה, חודש אחרי שהציגה בפסטיבל ברלין את סרטה האחרון, “ורדה על אנייס”. השבוע, הסרט - שמסכם 64 שנות קריירה קולנועית שלה כאחת מחלוצות הגל החדש הצרפתי - עולה בארץ, אחרי ש־30 אלף צופים ישראלים גילו את ורדה (אולי לראשונה?) לפני שנתיים עם סרטה “אנשים ומקומות”.

קראו עוד בכלכליסט

אנייס ורדה (מתבוננת במצלמה) בעת צילומי הסרט “קליאו מחמש עד שבע” מ־1961. בכל עשור יצרה לפחות סרט אחד שיצר לה קאמבק וחשף אותה לקהל חדש, צילום: Getty Images אנייס ורדה (מתבוננת במצלמה) בעת צילומי הסרט “קליאו מחמש עד שבע” מ־1961. בכל עשור יצרה לפחות סרט אחד שיצר לה קאמבק וחשף אותה לקהל חדש | צילום: Getty Images אנייס ורדה (מתבוננת במצלמה) בעת צילומי הסרט “קליאו מחמש עד שבע” מ־1961. בכל עשור יצרה לפחות סרט אחד שיצר לה קאמבק וחשף אותה לקהל חדש, צילום: Getty Images

בזכות “אנשים ומקומות”, שאותו ביימה בשיתוף האמן JR, זכתה ורדה לעדנה. לפני שנתיים בדיוק היא היתה הבמאית הראשונה שזכתה באוסקר של כבוד. ארבעה חודשים אחר כך היתה מועמדת לראשונה בחייה לאוסקר רגיל בקטגוריית הסרט התיעודי על “אנשים ומקומות”. כשיוצרים מתים בגיל 90, לרוב אומרים “לא ידעתי שהוא עדיין חי”, אבל מותה של ורדה עשה כותרות שכן היתה בעיצומו של רנסנס ציבורי. גם בארץ: רק כמה חודשים לפני כן ערכו לה הסינמטקים כאן רטרוספקטיבה מקיפה.

באופן פלאי, נדמה שמאז שנות ה־60 בכל עשור יצרה ורדה לפחות סרט אחד שיצר לה שוב ושוב קאמבקים שחשפו אותה לקהלים חדשים, והפך אותה ליותר ויותר מפורסמת ככל שהלכה והתבגרה.

“ורדה על אנייס” הוא למעשה תיעוד של ההכרה הציבורית המחודשת הזאת. הסרט מתעד ערב באולם אופרה פריזאי שבו הציגה ורדה מול קהל קטעים מסרטיה וסיפרה על הקריירה הקולנועית שלה. זה במידה מסוימת סרט שממשיך ומשלים (ולפעמים גם ממחזר) את “החופים של אנייס” — הסרט התיעודי האוטוביוגרפי שיצרה לפני עשר שנים. מבמת האופרה היא עוברת לשיחה מול קהל בבית קולנוע, שבו היא משוחחת עם הצלמת הישראלית נורית אביב (“שבלול”), שצילמה כמה מסרטיה, ומשם היא ממשיכה את ההרצאה שלה על יצירתה באתרים שונים המזוהים עם כמה מסרטיה המפורסמים.

ורדה מוכרת כיום כבמאית דוקומנטרית, אבל הפילמוגרפיה שלה נעה בין קולנוע עלילתי לתיעודי. “אני אוהבת להכניס רגעים תיעודיים גם בסרטים העלילתיים שלי”, היא אומרת לקהל, כשהיא מדברת על סרטה החלוצי “קליאו מחמש עד שבע” (1964), שעוקב בזמן אמת אחרי שעה וחצי בחייה של זמרת פריזאית. הרעיון לסרט נולד כשאחד ממפיקי הגל החדש הצרפתי פנה אליה והציע להפיק לה סרט, אבל רק בתנאי שהוא יהיה זול. 

אנייס ורדה. שפה קולנועית ייחודית, צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג אנייס ורדה. שפה קולנועית ייחודית | צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג אנייס ורדה. שפה קולנועית ייחודית, צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

ורדה התחילה לחשוב איזו עלילה תהיה קלה וזולה לצילום, וכך החל מהלך של צמצום: סרט על אשה אחת, בפריז, בדירה, שנמתח על פני שעתיים בלבד. בשנות ה־70 זה היה “האחת שרה, השנייה לא” (1977) שזכה לתשואות, סרט עלילתי באווירה תיעודית שעוקב אחרי שתי נשים והתנועה הפמיניסטית שצמחה אז. “אני חייתי את התנועה הפמיניסטית, ואת המאבק של הנשים למען אמצעי מניעה והזכות להפלה”, היא נזכרת. ובשנות ה־80 זה היה “עוברת אורח” (1985), הסרט שגילה לנו את סנדרין בונר, בשילוב בין דרמה ריאליסטית לבין סרט בסגנון קולנועי פורמליסטי.

בעשור שאחרי מותו של בעלה הבמאי הנודע ז’אק דמי (“מטריות שרבורג” ו”העלמות מרושפור”), היא עשתה עליו שלושה סרטים, ובראשם את “ז’קו איש נאנט” (1991) שמציג את סיפור ילדותו לצד תיעוד דעיכתו.

ובשנות האלפיים שוב חזרה למרכז הזירה התיעודית עם “הלקטנים ואני” (2000) - הסרט שלה שאני הכי אוהב - שמציג את הפאזה האחרונה בקריירה שלה כיוצרת: סרטים אישיים, שבהם היא המרכז, והשליחות החברתית והפוליטית של סרטיה המוקדמים מתחלפת בחוש הומור אירוני, מודע לעצמו ונגיש מאוד, שהפך את ורדה מיוצרת מוכרת למעטים לכוכבת קולנוע בעלת נוכחות קומית. ואז הגיע “אנשים ומקומות” ובגיל 89 ורדה זכתה להכרה בקרב קהל חדש, שעבורו היתה במאית לא מוכרת.

“ורדה על אנייס” הוא בדיוק הסרט שמיועד לקהל שגילה את ורדה רק ב”אנשים ומקומות”, ובו היא מזכירה לקהל שלה שהיא עשתה די הרבה סרטים לפני כן. “כמה כאן ראו את ‘קליאו מחמש עד שבע’?”, היא שואלת את הקהל בפתיחת דבריה. “כל כך מעט?”, היא מגיבה כשרק בודדים מרימים את ידיהם. בשעתיים האלה היא נפגשת עם שותפי עבר ליצירה, מדברת על מקורות השראה ומעניקה הצצה אל תהליך היצירה שלה והחיפוש בכל סרט אחרי שפה קולנועית יחודית.

כשהצלמת נורית אביב מזכירה לה שבסרטיה המוקדמים - שבהם היא צילמה את האנשים ובעלי החנויות ברחוב שהיא גרה בו - היא חיפשה לתעד את היומיומי ואת הבנאלי, עונה לה ורדה: “שום דבר לא בנאלי אם מצלמים אנשים באמפתיה ובאהבה”. “ורדה על אנייס” הוא רטרוספקטיבה דחוסה של קריירה מגוונת, מרתקת ולא אחידה. מבוא חיוני לאלה שמגלים לראשונה את הקולנוע של אנייס ורדה. זה לא מסרטיה הגדולים, אבל הוא בהחלט מתפקע מאמפתיה ואהבה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות