רוצים שהתלמידים יצטיינו? תדאגו לקפה של המורים שלהם
כהורים אמור להיות לנו אינטרס שהמורים יגיעו לשיעורים במיטבם. לא רק כדי ללמד, אלא גם כדי לשמור על איזשהי שפיות. הפרטים הקטנים שמשפיעים על חיי היומיום מתגלמים בסוף גם בהישגים
הסערה מתחדשת, ואז שוככת מעצמה, בכל פעם שמתפרסמים נתונים על מצב מערכת החינוך בישראל. לאחרונה היו אלה התוצאות של מבחני פיז"ה. פיז"ה הם מבחנים בינלאומיים שנערכים אחת לשלוש שנים. בכל מדינה נדגמת קבוצה גדולה של תלמידים בני ה-15 בשאלות של הבנת הנקרא, מתמטיקה, מדעים וסוגיות אקטואליות משתנות. המטרה - לזהות אם ילידי אותו שנתון, שקרובים לסיום לימודי החובה, מוכנים להשתלבות בשוק העבודה ובעולם הרחב.
קראו עוד בכלכליסט
ובכן, נתוני פיז"ה הטריים התפרסמו בתחילת החודש, והמסקנות לא אמורות להפתיע את מי שהיה כאן בדו"ח הבינלאומי הקודם. הציון הממוצע של תלמידי ישראל נמוך ביחס לרוב המדינות המפותחות, אחוז הנכשלים גבוה מדי והפערים הפנימיים בין מגזרים רק הולכים ומתרחבים.
נראה שהתרגלנו להזדעזע. לא רק שהכותרות נראו מועתקות ומודבקות, אפילו הטוקבקיסטים לא טרחו לגוון. קצת האשמות כלפי המגזר הערבי (שהציונים של תלמידיו הורידו את הממוצע), קצת האשמות כלפי המגזר החרדי (שאם היה מיוצג באופן הולם, הציון הישראלי היה אפילו יותר נמוך), תלונות על המורים של היום (שלא דורשים לקצר חופשים ולבטל את אוגוסט), קיטורים על ההורים של היום (שקונים לילדים כסאות פלסטיק ומלמדים אותם להשליך אייפונים, או להפך) והרבה פוליטיקה של טרום בחירות.
מה שלא מצאתי בכלל התייחסות אליו הוא הקפה בחדר המורים.
במקרה, הייתי בשבועות האחרונים בפגישות בשני בתי ספר יסודיים. גם במקרה, הייתי עדה בשניהם לפרויקט איסוף כספים פנימי בין אנשי הצוות, לאספקת קפה וחלב. אני חייבת להודות שהופתעתי. למרות שיש לי ילדים שלומדים במערכת וגם חברות שעובדות בה, לא הקדשתי הרבה מחשבה לתנאי ההפסקות של המורים. מתברר שכשמדובר בפינת הקפה, משרד החינוך מספק בעיקר את ה"פינה". לגבי היתר, הבחירה היא של העובדים: האם להתאגד לקניית מצרכים (על חשבונם, בעיקר), האם להביא קפה מהבית, או פשוט להעביר את היום בלי שתיה חמה. הגיוני, בסך הכול. זה הרי לא שאופי העבודה מחייב עירנות, או סבלנות, או דיבור בפני קהל...
איך הגענו מהתוצאות הבעייתיות של התלמידים לקפה של המורים שלהם? נתחיל בזה, שכהורים אמור להיות לנו אינטרס שהמורים יגיעו לשיעורים במיטבם. לא רק כדי ללמד, גם כדי לשמור על איזשהי שפיות. הם צריכים להתמודד עם הילדים החמודים שלנו (שלא לדבר על הילדים הקצת פחות חמודים של הורים אחרים) לאורך די הרבה שעות. ואנחנו יודעים כמה זה יכול להיות מאתגר. מתבקש שיספקו להם תנאים בסיסיים, ממש כמו לעובדי המוסך בו אנחנו מפקידים את הרכב. מים חמים, קפה ותה, חלב (או סויה), קצת עוגיות... שלא לדבר על ארונית או שולחן פרטי שאפשר להניח עליהם את התיק. אלה לא מותרות, רק המינימום המצופה ממקום עבודה.
ואם מעדיפים לדבר במונחים של יעדים מדידים, אולי כדאי להזמין לקפה את פרופסור דן אריאלי. אריאלי, כנראה החוקר המפורסם ביותר כיום בתחום הכלכלה ההתנהגותית, מציע מודל ייחודי להערכת ההצלחה העתידית של חברה מסחרית. אחד הקריטריונים שהוא לוקח בחשבון הוא איכות הקפה והעוגיות במטבחון החברה. זה אמנם רק פרמטר אחד, אבל יש לו משמעות. כי מסתבר שהשקעה בעובדים - לא רק במשכורות, אלא גם בפרטים הקטנים שמשפיעים על חיי היומיום שלהם - מתגלמת בסוף גם בהישגים עסקיים. עכשיו בואו נשאל את עצמנו, על סמך התפיסה הזו, איזו קרן הייתה מהמרת על מערכת החינוך שלנו?
אז נכון שמשרד החינוך הוא לא גוגל, והמשאבים הציבוריים מוגבלים. ונכון שיש סוגיות עמוקות ומורכבות יותר על הפרק, שצריך לעדכן שיטות הוראה, להתאים חללי לימוד, להתוות תוכניות לצמצום פערים בין מגזרים, למנוע אלימות, לגשר על ההבדל בין ימי החופש של ההורים לאלה של הילדים, ועוד. אבל רגע לפני שניגשים למשימות הגדולות, אפשר להתחיל בקפה.
* הכותבת היא אמא לשלושה ילדים. היא לא עובדת במשרד החינוך ולא משווקת קפה