אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הקברניט

החנוכייה המעופפת והמטוס הבלתי נראה 

סדרת פנסים מיוחדת שגורמת לכלי טיס להיראות כמו חלק מהשמים, צוללות נאציות קטלניות ושורשים יהודיים מסתוריים: "הקברניט" בספיישל לחנוכה, בו מובא סיפורה של המערכת המוטסת שגירשה את החושך

28.12.2019, 07:54 | ניצן סדן

שלום, כאן הקברניט; חנוכה הוא החג שאני הכי אוהב - מה דרמטי ומגניב יותר מניצחון גדול על כובשים מרושעים? לא פלא שחג האור קיבל את השירים הכי טובים. מטבעו, האור מבהיר וחושף, אך היום נדבר על משהו אחר שאפשר לעשות בעזרתו: להפוך מטוסים לבלתי נראים, נסתרים מהעין - ובעזרת החנוכייה הכי מוזרה ששמעתם עליה. חיגרו חגורות, אנו ממריאים ל-1940.

לטורי הקברניט הקודמים

מלחמת העולם השנייה כבר השתוללה באירופה, כשבריטניה זועקת לעזרה ומקבלת אותה בדמות מאות ספינות עמוסות תחמושת וציוד שיוצאות מארצות הברית. חציית האוקיינוס האטלנטי היתה קשה ביותר: המוני צוללות U-Boat גרמניות צדו את השיירות הללו בדרכן, והטביעו אותן בטורפדות. הלחימה הזו כונתה "קרב האוקיינוס האטלנטי" והיא נמשכה יום-יום, חמש שנים תמימות, מה שהפך אותה לקרב הארוך ביותר במלחמת העולם השנייה.

איור של צוללת תקיפה גרמנית ומטרתה, צילום: משאטרסטוק איור של צוללת תקיפה גרמנית ומטרתה | צילום: משאטרסטוק איור של צוללת תקיפה גרמנית ומטרתה, צילום: משאטרסטוק

הצוללות היו קטלניות ביותר: הן שייטו על פני המים וכשגילו שיירת ספינות באופק, צללו, התקרבו ועקבו אחריה. בחשכת הליל, בלעו פיצוצים אדירים את שאון הגלים, ואוניות המטען ירדו כגשם על קרקעית האוקיינוס. הבריטים ניסו לאלתר בכל הכוח. הם הוסיפו לשיירות ליווי משחתות, שינו את דפוסי ונתיבי השיט ודבר לא עזר: הצוותים הנאציים היו אגרסיביים, מדויקים וחסרי רחמים.

פיתרון אפשרי אחד היו מטוסי סיור ימי; הצוללות של אותם ימים לא הפליגו כל הזמן מתחת למים, ומטוס ארוך טווח שעשה פטרול בנתיב ההגעה של שיירות האספקה זיהה מפעם לפעם U-Boat. העניין הוא שעל הצוללת היו תצפיתנים דרוכים, שלרוב גילו את המטוס בעודו מתקרב, נתנו צעקה - והצוללת צללה ונעלמה. כשהגיע המטוס לטווח הטלת פצצות, כבר לא היה על מה להטיל.

מיכלית בוערת, לאחר שנפגעה ממתקפת טורפדו, צילום: משאטרסטוק מיכלית בוערת, לאחר שנפגעה ממתקפת טורפדו | צילום: משאטרסטוק מיכלית בוערת, לאחר שנפגעה ממתקפת טורפדו, צילום: משאטרסטוק

המצב היה איום ונורא: בלי ספינות האספקה, נראה שניצחון נאצי הוא רק עניין של זמן, ובקרוב יצטלם היטלר עם הגנרלים שלו על רקע ארמון בקינגהם כמו שעשה עם מגדל אייפל.

לחיל הים המלכותי היו נושאות מטוסים, אך לו היו מסתובבות בנתיבי השיירות האטלנטיות, הנאצים היו הופכים גם אותן לאקווריומים בקלות. מה עשו הבריטים? אילתרו. הותקנה מסילת שיגור על ספינת מסחר, ממנה המריא מטוס קרב מדגם הארקיין; הוא היה מהיר בהרבה ממטוסי הסיור ואם זיהה צוללת, היה מסוגל לעוט עליה באש תותחים במהירות גדולה.

מטוס הארקיין ממריא ממסילת ספינת מסחר, צילום: BAE מטוס הארקיין ממריא ממסילת ספינת מסחר | צילום: BAE מטוס הארקיין ממריא ממסילת ספינת מסחר, צילום: BAE

אבל כל מטוס כזה היה חד פעמי: לא היה לו איך לנחות, והטייס המסכן נאלץ לחפש את הספינה ממנה המריא, ולנטוש את ההארקיין במים בקרבתה. זאת, תוך שהוא מקווה שלא לטבוע, להיטרף בידי כרישים, לטעות בדרך ולהיסחף בים או לקבל איזו רוח צד לא צפויה ולמות בהתרסקות.

בגלל שמטוסים לא גדלים על העצים וגם טייסים הם דבר מאוד חיוני כדי לנצח במלחמות, ניסו חוקרים מרחבי חבר העמים הבריטי ניסו למצוא פתרונות יעילים יותר, ופחות מסוכנים לטייסים. פרופסור אדמונד גודפרי באר לא היה אחד מהם; כאזרח בריטי, היה מאוד מודאג מבעיית הצוללות, אך לא התעסק בנושא. אוניברסיטת מקגיל הקנדית בה עבד קיבלה פרויקטים אחרים עבור המאמץ המלחמתי, למשל פיתוח משקפות מוצלחות יותר לגילוי מטוסים. כמומחה אופטיקה, קיבל באר את התיק, ובילה שעות על גבי שעות בלשבת עם כל מיני סוגים של טלסקופים, ולהביט במטוסים.

אדמונד גודפרי באר, צילום: Mcgill CA אדמונד גודפרי באר | צילום: Mcgill CA אדמונד גודפרי באר, צילום: Mcgill CA

בליל הרביעי בדצמבר 1940 ליווה במשקפתו מטוס שהתקרב לנחיתה. היה זה לילה בהיר והמטוס בלט היטב על רקע השמים. באר לא התקשה לראותו, אך ככל שהנמיך המטוס, נהיה מטושטש בעיני הצופה - עד שבנקודה מסוימת פשוט נעלם לבאר המופתע מול העיניים.

המדען ניסה לעקוב כך אחר עוד מטוסים מנמיכי טוס, החליף עדשות בטלסקופים והתוצאה נשארה: המטוסים הנמיכו עוד ועוד ואז נעלמו מן העין - והופיעו מחדש רק כשהם כבר על המסלול.

תצפית לילית, צילום: משאטרסטוק תצפית לילית | צילום: משאטרסטוק תצפית לילית, צילום: משאטרסטוק

באר הנדהם אץ-רץ אל סביבת המנחת כדי לראות אם יש שם איזה משולש-ברמודה חדש, אך לא מצא דבר. דבר פרט לשלג שנערם כמה שעות קודם לכן. גיבורנו עשה 1+1 והבין: השלג פשוט החזיר את אור הירח כלפי מעלה, וכשפגע במטוס הוא נראה בהיר יותר. כשהתקרב הכלי לקרקע, הפך בהיר יותר, בדיוק ברמה של השמים סביבו; המטוס פשוט הסתווה באור.

כשדיווח באר על ממצאיו למינהלת המחקר הלאומית, מיד חיברו אותו אל חיל הים, שיפתח ספינות עם הסוואת אור. נראה את הנאצים האלה מפוצצים אוניות שאי אפשר לראות. ניסויים ראשוניים, שכללו רשת פרוג'קטורים ופנסים למיניהם שהקיפו ספינות, הוכיחו שהשיטה שלו עובדת: ובאמת אפשר להאיר ספינות בצורה שתקשה מאוד על זיהוי שלהן בלילה. ואולם, מערכות ההארה שבהן השתמש היו מסורבלות ורגישות מאוד, ובסופו של דבר ויתר עליהן הצי.

מערך הסוואת אור נבחן על ספינה, צילום: Wikimedia מערך הסוואת אור נבחן על ספינה | צילום: Wikimedia מערך הסוואת אור נבחן על ספינה, צילום: Wikimedia

במהלך המחקר שלו, נפגש באר עם חוקרים אמריקאים ובריטים וחלק עמם את הממצאים שלו. ובצי ארה"ב אהבו את הרעיון של הסוואה אקטיבית שכזו. רק מה? במקום ספינות, התמקדו במטוסים. ב-1943 ניגשו לפתח מטוס סיור שיואר כולו מכל כיוון וזווית, כדי ליצור הילת אור שתסתיר אותו מעיני צוותי צוללות.

הרעיון של הצי האמריקאי היה בעייתי, כי מנורות חזקות זוללות חשמל, וגנרטורים גדולים וכבדים פוגעים משמעותית בטווח המטוס ובאפקטיביות שלו. אז הוחלט ללכת על שיטה אחרת: להאיר רק את חזית המטוס; גם ככה, כשזיהה את הצוללת יראה אותו התצפיתן שעליה מן הזווית הקדמית. צוות המחקר לקח מפציץ B24 ליברייטור, מטוס בעל טווח ארוך ביותר, ושמו לו 16 פנסים על חזית כל כנף ועוד עשרה בחרטום.

מיקומי המנורות לאורך הכנף ובחרטום ה-B24, צילום: aviadejavu, USN מיקומי המנורות לאורך הכנף ובחרטום ה-B24 | צילום: aviadejavu, USN מיקומי המנורות לאורך הכנף ובחרטום ה-B24, צילום: aviadejavu, USN

מי שהביט בו מלפנים ראה הילת אור, שרק מטווח קרוב מאוד מתחילה להיראות כמו מטוס. לפיתוח הזה, חברות וחברים, קראו Yehudi Lights, אורות יהודי. שימו לב, לא Jewish כי אם "יהודי". מאין הגיע השם הזה?

אפשר לטעון שמדובר בחיבור לחג החנוכה: סדרת מנורות אופקית אפשר למצוא גם בחנוכייה ובגרסאותיה המאוחרות, גם כללה המערכת ארבעה פנסים על כל כנף ו"שמש" בחרטום, שמורכב מריכוז פנסים. ואולם, לשם יש מקור אחר, וגם הוא משלנו: הכנר המפורסם יהודי מנוחין. הוא הרבה להשתתף בתוכנית הרדיו של בוב הופ בשנות בשלושים. באותם ימים, התוכנית היתה אחת הפופולריות ביותר בארה"ב; ג'רי קולונה, שהגיש את התוכנית יחד עם הופ, חשב ש"יהודי" זה שם פרטי מצחיק מאוד, ולפני שמנוחין הצטרף לשידור, נהג לשאול "היי, מי זה יהודי?" עד שזה הפך לקצ'-פרייז שלו.

יהודי מנוחין ומגישי התוכנית בה הרבה להתארח, צילום: Wikimedia יהודי מנוחין ומגישי התוכנית בה הרבה להתארח | צילום: Wikimedia יהודי מנוחין ומגישי התוכנית בה הרבה להתארח, צילום: Wikimedia

פעמים רבות שאל "מי זה יהודי?" גם כשמנוחין כלל לא השתתף בתוכנית, והקהל לא ידע אם עתה יגיע הכנר או לא. התוצאה: המילה Yehudi הפכה כינוי סלנג לדמות מסתורית, שכלל לא בטוח שתופיע. הביטוי הפך אפילו לשיר ג'ייב שזכה לכמה ביצועים (כמו זה, של מרתה טילטון). 

הניסויים ביהודי לייטס נמשכו כשנתיים; במהלכם, קלטו האמריקאים שמפציץ הליברייטור הוא לא פלטפורמה מוצלחת לעניין הזה, משום שהוא איטי מדי; גם אם התצפיתן של הצוללת יגלה אותו מאוחר יותר משהיה מגלה מטוס ללא הסוואת אור, עדיין יהיה די זמן לצלול ולברוח. אז צי ארה"ב הלך על כלי אחר: מפציץ הטורפדו TBF אוונג'ר. הוא היה גם קטן יותר, גם זריז יותר ממפציצים כבדים וגם הוכח כקטלני ביותר מול כלי שיט.

אוונג אוונג'ר ועליו פנסי אורות יהודי | צילום: USN אוונג

ב-1945 בוצע ניסוי גדול בטכנולוגיה הזאת, שהוכיח שמערכת יהודי לייטס עובדת כמו קסם: שני מטוסי אוונג'ר הונחו לטוס לעבר ספינה במתאר התקפה, כשאחד עם המערכת והשני בלי. המטוס הרגיל התגלה מטווח של כ-19 ק"מ ולעומתו, המטוס בעל אורות יהודי התגלה רק מכ-2.7 ק"מ.

זהו! סוף סוף התגלתה והוכחה השיטה להסוואת מטוסים מפני צוללות. רק חבל שההברקה הזו לא הוברקה שנתיים-שלוש קודם לכן: היטלר כבר הספיק להתאבד והמלחמה באירופה נגמרה, וגם יפן הקיסרית השתמשה בצוללות בעיקר כדי להעביר אספקה לכוחותיה הנצורים, ופחות כדי להזיק לבעלות הברית.

מלחי צוללת גרמנית נכנעים לכוחות בעלות הברית, צילום: IWM מלחי צוללת גרמנית נכנעים לכוחות בעלות הברית | צילום: IWM מלחי צוללת גרמנית נכנעים לכוחות בעלות הברית, צילום: IWM

בנוסף, מהר מאוד קלטו האדמירלים שהחנוכיה המעופפת בלתי רלוונטית, לאור הזינוק בתפוצת המכ"מ והשיפור המהיר ביכולותיו, וגם הצוללות השתדרגו והפכו לבעלות יכולת שיוט ממושך מתחת למים. אבל אם נראה לכם שהיעלמות הצורך המבצעי היא סיבה להפסיק לפתח משהו, כנראה שאינכם מכירים היטב את הפנטגון: פיתוחי הסוואת פיזור אור נמשכו במשך שנים.

חיל הים האמריקאי בחן אורות יהודי על מטוס פאנטום, בראשית מלחמת וייטנאם. אחד המאפיינים הבולטים של המטוס האגדי היה גודלו: עם אורך של יותר מ-19 מ' ושטח כנף של כמעט 50 מ"ר, מדובר במשהו שקשה לפספס. והצי חשש שלתותחני נ"מ יהיה קל להפיל פאנטומים.

פאנטום אמריקאי באוויר, צילום: generalaviationnews פאנטום אמריקאי באוויר | צילום: generalaviationnews פאנטום אמריקאי באוויר, צילום: generalaviationnews

בשלב זה נזכרו המומחים בפרויקט הסוואת האורות: מה זה משנה כמה גדול הוא הפאנטום, אם אי אפשר לראות אותו בכוונת? האמריקאים מיהרו ועשו את הדבר שאף עם בהיסטוריה לא עושה טוב מהם: המצאת שמות מגניבים לפרויקטים. במסגרת מיזם Ghost Compass תוכננה גרסת פאנטום שתיצבע בכחול כהה מלמעלה, ובלבן מחזיר אור מלמטה, בצירוף תשע מנורות חזקות ביותר. מדעני הצי תכננו ליצור הילת אור עצומה, פאנטום שכל תותחן יצטרך להתאמץ מאוד כדי לפגוע בו, וכמותו גם כל טייס קרב צפון וייטנאמי.

אבל פאנטום מצפן הרפאים לא עלה לאוויר. מהר מאוד ננטש הרעיון הזה, כשהמלחמה התחילה לצבור תאוצה. האמריקאים גילו שמטוסי האויב ותותחני הנ"מ הם לא האיום המרכזי פה: הווייטנאמים הפילו להם פאנטומים בהמונים עם טילי SA2 ענקיים, מערכת נשק שממש לא אכפת לה איך נראית המטרה וכמה אור היא עושה.

כהה או בהיר, טיל ה-SA2 מקבל אותך כמו שאתה, צילום: USAF כהה או בהיר, טיל ה-SA2 מקבל אותך כמו שאתה | צילום: USAF כהה או בהיר, טיל ה-SA2 מקבל אותך כמו שאתה, צילום: USAF

גם לוקהיד שקלה שילוב אורות יהודי ב-F117 נייטהוק, המטוס החמקן הייעודי הראשון שלה. החברה שקלה לתת למטוס צבעים בהירים במיוחד, ואז קלט מישהו שהצבע הבהיר אולי יקשה קצת על גילוי מהקרקע, אך יקל מאוד על גילוי מן האוויר. הוסיפו לכך את העובדה שה-117 איטי מכל מטוס קרב בו יתקל, שלטילי אוויר-אוויר מונחי אינפרה-אדום אין בעיה לראות את ה-F117, והבינו מדוע צבעה לוקהיד את החמקן בשחור, וחיל האוויר האמריקאי שלח אותו לתקוף רק בלילות; אם יש ספק, אין ספק.

מאז עברו שנים רבות של פיתוחים וחדשנות, ונראה שטכנולוגיות ההסוואה האקטיבית הללו יוכלו לפרוח: טכנולוגיית התאורה הגיעה לאפקטיביות המתבקשת: משטחים מצופים נורות חזקות וחסכוניות יכולים ליצור הילת אור, גם בלי להכביד יותר מדי על גוף הכלי ולגרוע מביצועיו.

מטוס התקיפה החמקן F117, צילום: USAF מטוס התקיפה החמקן F117 | צילום: USAF מטוס התקיפה החמקן F117, צילום: USAF

אבל שדה הקרב השתנה אף הוא, ובעידן המכ"מים המתקדמים, המטוסים החמקנים והחימוש ארוך הטווח, כבר לא באמת צריך אווירונים בלתי נראים. לכל כלי טיס יש מספר סנסורים שמביטים באותה המטרה, ויודעים לקבל מידע מסנסורים קרקעיים ואוויריים אחרים כדי לדעת במאה אחוז שלפניהם מטוס אויב ולא סתם חתיכת שמים. גם החימוש שיצא לפגוש את המטרה הזאת לא צריך לראות אותה בעין.

כיום מתמקדים גופי מחקר בפיתוח הסוואה אקטיבית לטנקים ונגמ"שים, בעיקר דרך מסכים שמציגים את מה שרואה מצלמה מאחוריהם, כך שכל מי שיביט לעבר הטנק יראה בעצם דרכו. טיסה נעימה וחג אורים שמח!

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות