אי אפשר לחמם את "המודל הגרמני" במיקרוגל

הבונדסליגה, ליגת הכדורגל הראשונה בגרמניה, רשמה הכנסות של 4.02 מיליארד יורו בעונת 2018/19 - צמיחה של 5.4% מהעונה שלפני, שיא כל הזמנים ופעם ראשונה ש-18 הקבוצות הבכירות הניבו, ביחד, יותר מ-4 מיליארד יורו. כך לפי דוחות שפרסמה ה-DFL, מנהלת הליגה הגרמנית. גם בבונדסליגה 2, שתחת האחריות של ה-DFL, רשמו עלייה מרשימה בהכנסות - 28.5% ל-782 מיליון יורו.

ה-DFL מנתחת ומפרסמת את הדוחות שלה ב-15 השנים האחרונות ואלו מראים עלייה של 136% בהכנסות בעשור האחרון. 28 מ-36 המועדונים המקצוענים בגרמניה רווחיים ושילמו 1.4 מיליארד יורו במיסים. הרווח של הקבוצות עומד על כ-127.9 מיליון יורו. עלייה של כ-4% מהעונה שלפני.

בלב ההצלחה של הבונדסליגה 1 והבונדסליגה 2 נמצא המודל הכלכלי של רוב המועדונים הגרמנים.

מועדונים גרמניים הם קואופרטיב - מודל עסקי שמתבסס על "התאגדות עצמאית של בני אדם, הבוחרים לקדם את צורכיהם ושאיפותיהם הכלכליים, החברתיים, והתרבותיים באמצעות בעלות משותפת על מערכת עסקית המנוהלת באופן דמוקרטי".

בכדורגל הגרמני, קבוצות חייבות להיות בבעלות "המועדון" או הקואופרטיב. מי ש"בבעלות" המועדון הם חברי המועדון - שמשלמים סכום מסוים מדי שנה. חברי המועדון, על פי חוק (ששונה והוגמש אבל נשאר איתן) חייבים להחזיק ב-50 אחוז פלוס מנייה מהמועדון. לכן החוק נקרא "50+1". זה מודל שמסייע למועדון להישאר בידי האנשים שאף פעם לא יעזבו אותו ותמיד יחפשו לעשות מה שהכי טוב עבורו - האוהדים. זהו גם מודל שמוצלח במיוחד בכדורגל מאחר שהוא נוגע במהות הכדורגל יותר טוב ממודלים אחרים. למה? בגלל שכדורגל תמיד היה קשור בליבו למהות הקהילה בחיי האדם.

"בלב מודל ה-50+1 נמצאים האוהדים ולא הבעלים או בעלי המניות" הסביר קרסטן קרמר, מנכ"ל של בורוסיה דורטמונד. "לכן אי אפשר לקרוא לאוהדים בגרמניה 'לקוחות'. יהרגו אותנו אם נעשה זאת. אבל מאוד חשוב כן לדעת איך לייצר הכנסה מתוך הקהל ובעזרת הקהל. אנחנו לא מספקים שירותים קלאסיים, אנחנו לחלוטין תלויים בקהל וצריכים להיות איתו בקשר ישיר ובלתי פוסק". בדורטמונד, כמו במועדונים גרמנים רבים אחרים, יש אנשים שהעבודה שלהם הוא קיום הקשר השוטף בין הקהל להנהלה.

בישול איטי

המודל הזה התבשל זמן רב בגרמניה לפני שנהפך למוצלח. עד שנות התשעים מועדוני הבונדסליגה היו בבעלות 100% אוהדים - חברי מועדון ששילמו כסף להיות חלק ממנו. בשנות התשעים המועדונים הבינו את הצורך להתחרות עם היריבות האירופיות שלהם, יריבות שנהנו מהשקעות של אנשים פרטיים, והפריטו את חלק הכדורגל מהמועדון כדי למשוך השקעות. המודל הזה לא מונע שמשקיעים פרטיים או חברות מסחריו להיכנס כשותפות במועדון אבל ההבנה היא שאוהדים תמיד, אבל תמיד, נשארים בלב העסק - סליחה, בלב המועדון.

יש לציין שמועדונים גדולים הפכו לכאלה בעיקר בגלל שהיו מאחוריהם קהילות חזקות וגדולות שתמכו בהם. זה לא קשור רק לכסף הגדול יותר שיש בקהילה גדולה יותר, זה קשור גם לתחושה שאוהדים מעבירים לשחקנים, מבחר הרעיונות שהם מעבירים למועדון, הרגשות שמרגישים השחקנים לקהילה ועוד.

ביל שאנקלי, המאמן האגדי של ליברפול, ידע כמה חשובה זרימת הרגשות של האוהדים לקבוצה שלו. אז כשהוא לא היה מאמן או מטפל במועדון הכדורגל, הוא היה יושב על מכונת כתיבה ומגיב באופן אישי למכתבים שהגיעו אליו. שאנקלי אפילו היה מזמין אוהדים הביתה כדי לדבר איתם על אירועי המשחקים.

אגב, למרות החיבור המושלם בין ליברפול לקהל שלה, הקבוצה אף פעם לא היתה בבעלות האוהדים וזה בעיקר בגלל עניין תרבותי ומודל כלכלי שונה לחלוטין בבריטניה. בבריטניה רוב המועדונים הוקמו כחברות. ליברפול הוקמה אחרי סכסוך עסקי בין שחקני ומנהלי אברטון.

יכול להצליח בישראל?

חזרה למודל ה-50+1 והניסיון לחמם אותו במיקרו ולהגישו בישראל - בבית"ר ירושלים.

בשבוע האחרון התפרסם שמשה חוגג, הבעלים של בית"ר ירושלים שהיה אוהד הפועל באר שבע, רוצה שבית"ר ירושלים תאמץ את המודל 50+1. " המטרה בסופו של דבר היא לאמץ את מודל הבעלות הנהוג בליגה הגרמנית, לפיו האוהדים מחזיקים ברוב מניות הבעלות" לפי ידיעות אחרונות. "במועדון בחנו מספר מודלים, והמתאים ביותר לדעתם הוא זה של שאלקה, שיש לה 160 אלף חברים שרובם משלמים 50 יורו בשנה, כלומר הכנסה של שמונה מיליון יורו, אבל זה הדבר המשני. מדובר באחד מעשרת מועדוני האוהדים הגדולים בעולם, שנחשב למשפחתי וקהילתי מאוד. על פי נתוני הרשות לבקרת תקציבים, בית"ר מדורגת אחרונה מבין הגדולות בכל הקשור להכנסות עונתיות (כרטיסים, מינויים, ספונסרים, זכויות שידור, מרצ'נדייז ועוד). מכבי ת"א מכניסה כ-70 מיליון שקל, מכבי חיפה 60, באר־שבע 45 ובית"ר רק 32 מיליון, פחות גם מהפועל ת"א".

משה חוגג הזמין את האוהדים של בית"ר לדון בנושא באירוע מיוחד. ואולם היום, כתב בפוסט בדף המועדון: "לאחר שהשקעתי 90 מיליון שקלים בפחות משנתיים לא קיבלתי אפילו את הקרדיט להציג בפניכם את התוכנית שלי למלא את טדי למען המועדון. במקום לבוא ולהקשיב הועלו ספקולציות, נמתחה ביקורת על רעיון שעוד לא הוצג (רק בישראל) ובעיקר הצבעתם ברגליים, רק 1,200 התכוונו להגיע לאירוע ביום חמישי. אני מכבד את הצבעתכם, מאוכזב אבל מכבד. האירוע מבוטל, התוכנית תחזור למגירה". הוא הוסיף: "למקרה שזה מעניין מישהו, תכננתי להוריד את מחירי הכרטיסים בצורה דרסטית בתמורה להתחייבות שלכם להגיע למשחקים או לתרום את הכרטיסים לילדים וחיילים. זהו שיעור מעניין עבורי, אלמד ממנו, תודה".

אפשר לתאר את חוגג כותב את הפוסט לבד. בחושך. בוורשה. אבל צחוקים בצד, היוזמה, המבורכת לא יכולה להתחמם במיקרוגל. "לצאת לאור" בשבוע אחד ולסחוף אחריה עשרות אלפי אוהדי בית"ר ירושלים. וכנראה שכרגע המודל בכלל לא מתאים לישראל ולחוקים בישראל.

מודל דומה נכשל בהפועל תל אביב, קבוצות האוהדים המצליחות ביותר נתקעות, כמעט תמיד, בתקרה די נמוכה ביחס לפוטנציאל שלהם וכשקבוצה פושטת רגל האוהדים לא מעוניינים לקחת אחריות על גורלה בדרך כלל אלא מייחלים להגעת "נדבן" משיח. מישהו שיהיה מוכן לשים כסף גדול על קבוצתו. זו הבעיה התרבותית המרכזית כאן. הכדורגל, כך נראה וכך מצויר בתקשורת, לא באמת שייך לאוהדים.

ונדבן, כמו חוגג, לא ישנה זאת. לא לבדו. לא בלי תמיכה של רשויות הכדורגל. בלי רצון האוהדים לשינוי במודל הכלכלי של הכדורגל הישראלי כולו.