אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
תקומה בווסט אנד: בגיל 83 חוזר טום סטופארד לשורשיו היהודיים צילום: Rehearsal Photography © Marc Brenner

תקומה בווסט אנד: בגיל 83 חוזר טום סטופארד לשורשיו היהודיים

המחזאי עוסק בכך לראשונה עם "ליאופולדשטאדט", שהוגדר על ידי המבקרים כ"יצירת מופת": "ניסיתי בכל הכוח לא לבכות. הקהל יצטרך לחפש אותי בפנים, בתוך הסיפור"

08.03.2020, 08:47 | ירון פריד

דבר מוזר קרה למחזאי טום סטופארד. הוא מצא את עצמו בוכה מהמחזה שכתב בעצמו. "לא חשבתי שאנשים יבכו", סיפר בראיון רדיופוני ל־BBC, "ועל אחת כמה וכמה לא שאני אבכה. זה מאוד מביך. ניסיתי להפסיק בכל הכוח, כדי לא לעשות בושות. זה מעולם לא קרה לי לפני כן. שום מחזה שכתבתי לא השפיע עליי כך".

קראו עוד בכלכליסט

סטופארד (83) מתייחס ל"ליאופולדשטאדט" (Leopoldstadt), שעולה בימים אלה בווסט אנד בלונדון. כל מחזה של סטופארד הוא אירוע וסיבה למסיבה, אבל הפעם הציפיות מרקיעות שחקים. זה המחזה האישי ביותר של היוצר שהוגדר כיורשו של אוסקר וויילד וכאחד מגדולי המחזאים של ימינו, שבדרך כלל נוטה להתרחק ככל האפשר מנגיעות אוטוביוגרפיות בעבודתו ומעדיף להתעסק ברעיונות אוניברסליים גדולים, ומעולם לא התייחס מפורשות בעבודתו ליהדותו ולשורשיו.

מתוך “ליאופולדשטאדט". עשוי להיות המחזה האחרון של סטופארד, צילום: Rehearsal Photography © Marc Brenner מתוך “ליאופולדשטאדט". עשוי להיות המחזה האחרון של סטופארד | צילום: Rehearsal Photography © Marc Brenner מתוך “ליאופולדשטאדט". עשוי להיות המחזה האחרון של סטופארד, צילום: Rehearsal Photography © Marc Brenner

ליאופולדשטאדט הוא שם הרובע היהודי הישן בווינה, והעלילה מתחילה ב־1900 ומתפרשת על פני המחצית הראשונה של המאה ה־20. כבר בזירת ההתרחשות יש משום הרחקת עדות קלה, מכיוון שסטופארד עצמו נולד בצ'כיה בשם תומאש שטראוסלר, ועקר עם הוריו לסינגפור שנתיים לאחר מכן, ביום שבו הנאצים פלשו למולדתו. ב־1941 המשפחה פונתה להודו כדי להימלט מהפלישה היפנית לסינגפור. אביו נשאר מאחור, כמתנדב בצבא הבריטי, ומצא את מותו בשבי היפני. המחזאי קיבל את שם משפחתו החדש מבעלה השני של אמו, שהיה קצין בצבא הבריטי, והמשפחה עברה לאנגליה אחרי המלחמה.

אמו של סטופארד סירבה כל חייה לדבר על "הזמן ההוא" ולהביט לאחור, ורק בגיל 83 מצא בנה את האומץ והכוח לעשות זאת במקומה. הוא מתחרט על כך שלא התעקש לדובב את אמו. האמת על עברו נודעה לו כמעט במקרה, טלאים טלאים, ורק בגיל מתקדם הוא גילה שהוא בכלל יהודי. גם ילדיו שלו, כולל אלה מנישואיו לאשה יהודייה, גדלו הרחק מהיהדות. בנו אד, שמשחק בהצגה החדשה, סיפר שעד תחילת החזרות לא ידע להבדיל בין מזוזה וחלה של שבת, אבל כעת הוא מתחיל להתחבר לשורשיו.

ב־1900 וינה היתה העיר התוססת ביותר באירופה, וכ־10% מתושביה היו יהודים, שהקיסר פרנץ יוזף פעל למענם וקידם את זכויותיהם. המחזה, שדורש להקת שחקנים גדולה במיוחד, 41 מבוגרים וילדים, מלווה משפחה יהודית אמידה, שמגלה בדרך הקשה, כמו מיליוני בני אדם אחרים, את המחיר האמיתי של להיות מיעוט.

המשפחה נראית במחזה, בין היתר, חוגגת את חג המולד, וכהרגלו של סטופארד, אי אפשר בלי הומור (בריטי למשעי), ובאחת הסצנות מוצג בלבול זהויות בין מוהל ובנקאי. בסוף הערב, בניגוד לספקנות הראשונית של המחזאי, לא יישארו הרבה עיניים יבשות באולם. המבקרים גמרו את ההלל על המחזה וקבעו שזו יצירת המופת של סטופארד, "רשימת שינדלר" של המחזאי שזכה בכל פרס אפשרי, בין היתר אוסקר, טוני, פרס לורנס אוליביה ופרס דן דוד, ואין לפסול את האפשרות שיזכה גם בפרס נובל לספרות.

"הקהל יצטרך לחפש אותי בפנים, בתוך הסיפור," מזהיר סטופארד. "זה לא יהיה מובן מאליו וזה לא בהכרח 'אני', אבל כל אחד מוזמן לחשוב מה שהוא רוצה. בכל מקרה מצער ומדאיג לראות שהאנטישמיות באירופה שוב חוזרת לכותרות". והוא מוסיף עוד אזהרה, ומאיים שזה עשוי להיות המחזה האחרון שלו, גם מפני שתשו כוחותיו וגם מפני ש"עד שאזוז כבר אהיה בן 90, ומחזות של בני 90 נשמעים לי רעיון מגוחך ולא מתקבל על הדעת".

את ההצגה ביים פטריק מרבר, שהוא גם מחזאי ותסריטאי ("קרוב יותר"). לרשותו של מרבר עמדו רק שישה שבועות לחזרות, וכדי להתמודד עם לחץ הזמן הוא הטיל על השחקנים הראשיים לשאת הרצאות מפורטות על הרקע ההיסטורי של כל תקופה ותקופה בעלילה בפני חבריהם לקאסט, בתור הדמויות שהם מגלמים.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות