אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
יומן פגרת קורונה: בעלי הקבוצות בישראל בישלו דייסה צילום: עמית שעל

יומן פגרת קורונה: בעלי הקבוצות בישראל בישלו דייסה

משכורות מנופחות, שליטה בשיח ובמוקדי הכוח והתנהלות שרחוקה ממה שרואים באירופה. בעלי הקבוצות הישראליות בישלו דייסה שהם מסרבים לאכול. ספק אם ילמדו את הלקח

30.03.2020, 10:08 | אוריאל דסקל
נתחיל אם איך שמועדון כדורגל צריך להתנהל בימים טרופים אלו ללא כדורגל.

בשביל זה נלך למועדון שמתנהל בצורה הכי מרשימה גם בימי שגרה: ליברפול.

קראו עוד בכלכליסט

שחקני ליברפול מתאמנים יחדיו דרך אפליקציית וידאו, בנוסף לאימונים האינדיבדואלים שהכינו עבורם - והם עושים בעצמם. כולם קיבלו ציוד אימון שהמועדון רכש עבורם אם לא היה להם (משקולות, אופניים מקובעים, הליכונים וכו'). שחקנים פצועים קיבלו פיזיותרפיסט צמוד שמסייע בשיקום. רופאי המועדון מתדרכים את השחקנים על בסיס קבוע. לפי גורם במועדון שדיבר עם "האת'לטיק", האימונים המשותפים "מסייעים לשמור את רוח הקבוצה, את אחוות הלוחמים ולסייע לשחקנים להתמודד עם הבדידות". המאמן, יורגן קלופ, נמצא בקשר עם השחקנים דרך וואטסאפ פעמיים-שלוש ביום. הם מדברים על האימון ועל הביצועים.

המועדון גם עשה מאמצים לאחד משפחות של שחקנים זרים. המועדון סידר את הטיסות ואת ההגעה לבתי השחקנים. כמו כן, לי ריצ'רדסון, הפסיכולוג הספורטיבי של המועדון, מסייע לשחקנים להתמודד עם הצד המנטלי של ההסגר והבדידות. מונה נמר, התזונאית של ליברפול, מסייעת בכל מה שקשור לתזונה. חבילות מזון נשלחות לשחקנים שצריכים.

וירג וירג'יל ואן דייק, בלם ליברפול. המועדון מציג מופת של התנהלות בזמן משבר | צילום: גטי וירג

מבחינה טקטית, הצוות המקצועי של יורגן קלופ הכין עבור השחקנים קליפים רבים ממשחקי העונה כדי להצביע על דברים שניתן לשפר. העובדים באנפילד, הזמניים והקבועים, ימשיכו לקבל שכר מלא לפחות עד סוף אפריל (כ-750 אלף ליש"ט). עדיין לא מדברים על קיצוץ בשכר השחקנים אבל ייתכן שזה יקרה אם הפגרה הלא מתוכננת תמשיך. בינתיים, השחקנים תרמו מאות אלפי ליש"ט לעמותות שונות והמועדון השיק יוזמה שנקראת "LFC Connect" ומטרתה לייצר קשר בין עובדי המועדון לאוהדי ליברפול מבוגרים בקבוצת סיכון שמבודדים. יוזמת Red Neighbours של המועדון היא יוזמה של שיעורי יוגה לבני 50+ בווידאו וקליפים שניתן להוריד. המועדון מכין. ביום-יום המועדון מקיים פעילויות למבוגרים כגון "כדורגל הליכה" ואימונים לצעירים. המועדון גם תורם כסף משלו לבתי חולים ולמחקר ולסיוע במאבק הקורונה. כמו כן, עובדים ושחקנים לשעבר שנמצאו חולים בקורונה ומאושפזים מקבלים שיחות עידוד משחקנים לשעבר כגון סטיבן ג'רארד, ג'יימי קארגר וקני דלגליש.

זה המצב האידיאלי למצב הלא אידיאלי בכלל שכולם נמצאים בו. ליברפול יכולה להרשות לעצמה להתנהל ככה בגלל שמדובר בקבוצת כדורגל מכניסה מאוד, רווחית מאוד, קהילתית מאוד וחכמה מאוד. קשה לבקש מאחרים להתנהל ככה למרות שרבים מנסים.

במקומות רבים אחרים בכדורגל העולמי שחקנים וויתרו על שכרם לכמה שבועות או חודשים כדי שיהיה ממה לשלם לעובדים שלא מקבלים שכר גבוה כמוהם. ביובנטוס השחקנים הגיעו לסיכום עם ההנהלה שלפיו יוותרו על שכרם בין מרץ ליוני (כשליש מהשכר שמגיע להם העונה, כ-90 מיליון יורו בסך הכל). אם תהיה חזרה מפתיעה למגרשים לפני יוני, הם יקבלו את שכרם חזרה. בגרמניה הקבוצות הגדולות והעשירות מעבירות כספים לקבוצות שיסבלו הכי הרבה מהקורונה ובמקומות רבים שחקנים וקבוצות משתמשים בפלטפורמות הנרחבות שלהם כדי לגייס תרומות לקהילות סביבם או לצוותים רפואיים.

ומה בישראל? יש קבוצות שבהן השחקנים הגיעו לסיכום על קיצוץ שכר משמעותי. מכבי חיפה ובית"ר ירושלים, למשל, הגיעו לסיכום קיצוץ אחרי משא ומתן עם השחקנים. במכבי תל אביב עדיין נמצאים בעיצומו של משא ומתן על גובה הקיצוץ. במקומות רבים הלכו על חל"ת חד צדדי לשחקנים ולעובדי המועדון. בהרבה מקומות ובמקומות אחרים השחקנים במשא ומתן לגבי הקיצוץ כשכל השיח נע סביב השאלה: עד כמה הכדורגלנים חצופים שהם לא מוותרים על "המיליונים" שהם מרוויחים בזמן שכל המשק סובל. וכמובן שגם שומעים איומים. שהם יהיו "מוקצים" ש"בעלי הקבוצה יעזבו". השחקנים מואשמים על ידי בעלי קבוצות ומנהלי קבוצות שהם "הזויים", "חצופים", "מפונקים" ו"לא מבינים שהפגיעה היא לטווח הארוך". האוהדים ממהרים לקחת את עמדת הבעלים של הקבוצות - המעסיקים. כי בכל זאת, הם אוהדי הקבוצה, לא השחקנים. אלונה ברקת הודיעה אמש על עזיבת הפועל באר שבע (היא לא מכרה אותה) בעקבות משבר הקורונה. מהלכה הוביל למחמאות רבות על התנהלותה - בעיקר מאוהדי הפועל באר שבע.

אלונה ברקת, צילום: עמית שעל אלונה ברקת | צילום: עמית שעל אלונה ברקת, צילום: עמית שעל

אבל יש כאן הרבה דברים שאוהדים פשוט בוחרים להתעלם מהם. בגלל שזה נוח לבעלי הקבוצות, ששולטים בשיח על הכדורגל הישראלי.

1. רוב הכדורגלנים בישראל לא מרוויחים מיליונים כמו עמיתיהם בליגות הבכירות. רוב הכדורגלנים הישראלים, למען האמת, מרוויחים פחות מהממוצע במשק הישראלי. והקריירה שלהם - שעבורה למדו והתאמנו במשך יותר מעשור וחצי - תימשך, במקרה הטוב, 10 שנים. לאבד חלק משמעותי משכר לא גבוה לשלושה חודשים בקריירה של 5-10 שנים, זו מכה משמעותית יותר לכדורגלן מאשר ל"עובד הרגיל".

2. הכדורגלן הוא לא רק עובד או שכיר, הוא נכס. לכדורגלנים יש "תג מחיר". מי שמרוויח ממכירות הוא הבעלים של הקבוצה. ואם רוצים להרוויח ממכירת הנכס צריך לשמור עליו, צריך לטפח אותו. כפועל יוצא מכך שהוא נכס, הוא לא ממש יכול לעזוב למקום שמציע שכר גבוה יותר. אין לו את חופש העיסוק שיש לעובדים רגילים. אם שחקן מרוויח 16 אלף שקל ברוטו וקבוצה אחרת מציעה לו פי 2 יותר, הוא לא יכול להודיע לבוס שהוא עוזב וללכת כמו כל עובד אחר. הבוס שלו צריך לשאת ולתת עם הבוס החדש שלו על מחירו. והשחקן עצמו, בדרך כלל, לא יקבל הרבה (אם בכלל) מהמחיר שנקבע עליו. אגב, כמה מועדונים ישראלים ממשיכים לטפח את "הנכסים" שלהם בזמן הפגרה? מועדונים רבים ביקשו מכדורגלנים לשמור על הכושר (לבד) ולהיות מוכנים לחזור לפעילות מתישהו העונה. כמה הם משקיעים בזה לא ידוע. מאמן הכושר בחל"ת. מה, לא?

הפועל חיפה. הכדורגלן הישראלי הממוצע לא מרוויח הרבה כמו שבציבור נוהגים לחשוב, צילום: ראובן כהן הפועל חיפה. הכדורגלן הישראלי הממוצע לא מרוויח הרבה כמו שבציבור נוהגים לחשוב | צילום: ראובן כהן הפועל חיפה. הכדורגלן הישראלי הממוצע לא מרוויח הרבה כמו שבציבור נוהגים לחשוב, צילום: ראובן כהן

3. הכדורגלן הישראלי, על פי חוק, יכול להיות 'שייך' לקבוצה עד גיל 24 - גם אם אין לו חוזה. זה בניגוד לכדורגלנים ברוב העולם. אם הכדורגלן הישראלי מחליט לעזוב את הקבוצה ולסכם בקבוצה אחרת - כי בכל זאת, אין לו חוזה - הוא יצטרך לשלם פיצויים לקבוצה בסכום שהוועדה למעמד השחקן קבעה. לעתים רבות המחיר פשוט לא הוגן או סביר. מאות אלפים על שחקן שלא קיבל יותר מ-3,500 שקל בחודש בכל הקריירה שלו. זה אבסורד - לא חוקי בהרבה מדינות - אבל בישראל זה חוקי. זה החוק. הרבה פעמים שחקנים מוותרים על כל ההליך הזה וחותמים על החוזה המוצע להם בגיל 18 - "שכר חיילים". הקבוצות משתמשות בעניין הזה כדי לשלם לשחקנים בני 23-24 שכר "חיילים". אז לבקש קיצוץ של 30%-40%-50% משחקן כדורגל ישראלי זה ממש לא הוגן ביחס למעמדו המשפטי והכלכלי. "רוב הכדורגלנים ממש לא מסודרים לכל החיים - ההיפך", אומר כדורגלן בכיר בליגת העל. "אצלנו רוב אלו שמסודרים הסכימו לקיצוץ אבל קיצוץ רוחבי או חל"ת זה ממש לא הוגן לרוב השחקנים".

4. ביובנטוס השחקנים הגיעו לסיכום על קיצוץ בשכר על סמך משא ומתן עם הקבוצה, שהיתה חשופה בפני הקפטנים של הקבוצה לגבי המכה הכלכלית שהיא צפויה לחטוף. הקבוצה נסחרת בבורסה והדוחות שלה חשופים לכל. ראשי הקבוצה דיברו על אובדן הכנסה משמעותי עם השחקנים. השחקנים הבינו את המספרים והחליטו לסייע אחרי משא ומתן. בישראל אין את התרבות הזו בכדורגל. הקבוצות הגדולות מסתירות באופן אקטיבי את הדוחות והמספרים האמיתיים שלהן: מהאוהדים, מהעיתונאים ומהשחקנים. אז המועדונים טוענים שהם יאבדו כסף - אבל מה עם הערבויות האישיות שכל בעלים חייב לשים? מה עם הכסף מהמנויים שכבר נכנס? מה עם הכסף ממכירת שחקנים? ההערכות לגבי אובדן ההכנסה של מנהלת הליגה מגיעות ל-150 מיליון שקל - אבל הכול הערכות. יש הערכות אחרות של 20 מיליון שקל. האמת? איפשהו באמצע. כמובן שאין חשיפה מסודרת של המספרים האמיתיים. כי ככה זה בכדורגל. ככה זה בכדורגל הישראלי. אז למה שכדורגלן ישראלי יוותר על 30%-40% מההכנסות אם הבעלים של הקבוצה לא מוכן לחשוף כמה הוא בעצמו יאבד?

5. בעלי הקבוצות בישראל - לפחות הקבוצות הגדולות - החליטו בעצמם, גם דרך מעמדם בהנהלת ההתאחדות לכדורגל ובמנהלת הליגה (כי ברור שהם ינהלו את שני הגופים האלה), לייצר כלכלה מיוחדת במינה: עובדים רבים הם חסרי זכות חופש העיסוק, הם נכסים מניבים רק כשזה נוח לבעלי הקבוצות והלקוחות, שרבים לא יעזבו את "המוצר" גם אם הוא יהיה גרוע במיוחד.

משה חוגג, הבעלים של בית"ר ירושלים, צילום: אוראל כהן משה חוגג, הבעלים של בית"ר ירושלים | צילום: אוראל כהן משה חוגג, הבעלים של בית"ר ירושלים, צילום: אוראל כהן

6. בעלי הקבוצות במשך שנים השקיעו מכספם כדי לשלוט בנכסים שהם ציבוריים באופיים ובהגדרתם המשפטית - אך פרטיים בהתנהלותם. הם אלו שבחרו לשלם לשחקנים הרבה מעבר ליכולות הטבעיות של הכדורגל הישראלי - מסיבות כגון אינטרסים כלכליים לא ברורים, אגו ובמקרה הטוב, צדקה. הבעלים הם גם אלו שבחרו להסתיר את היקף ההשקעות במשך שנים. הם אלו שהחליטו להשקיע כספים שלהם בשכר שחקנים במקום לבנות תעשייה בת-קיימא, שתלויה במערכת יחסים שקופה ובריאה עם השחקנים, התקשורת והאוהדים. ועכשיו הבעלים מתלוננים על זה שהשחקנים לא מוכנים לוותר על הסכומים שהם עצמם התחייבו להעביר להם בלי קשר ליכולות הטבעיות של הקבוצה שלהם. זה מה נקרא - בישלתם דייסה. תאכלו אותה.

6. משה חוגג, הבעלים של בית"ר ירושלים, אמר בראיון לידיעות אחרונות על משבר הקורונה: "נגמרה החגיגה, כולם ייכנסו לשפיות. המציאות יותר חזקה, הבעלים בליגת העל יצרו שווי מלאכותי, גם אני הייתי חלק מזה בגלל התלהבות. יש הכנסות טבעיות לליגה שלנו, אבל אנחנו הבעלים בנינו פה משהו לא אמיתי. השווי האמיתי בהכנסות של בית"ר, למשל, 25 מיליון שקל ולא 80 מיליון שבעצם מתבססים על כספים שאני הבאתי. בעקבות כך יש פה נגזרת לא אמיתית של שווי שחקנים. כשמגיעים בעלים כמוני או כמו גולדהאר ושחר, אתה פוגע בסופו של דבר בליגה. שחקנים חייבים להפנים שאנחנו נכנסים לעולם חדש של חוזים, לשכוח את הסכומים הגדולים שרצו בליגת העל ולהתרגל למצב של אחרי הקורונה". העניין הוא שלא השחקנים צריכים להפנים את זה. הם "רק" העובדים, לא? בראש ובראשונה בעלי הקבוצות צריכים להפנים את זה. אולי משבר הקורונה יעזור להם להפנים זאת. ספק גדול שזה יקרה.
שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



7 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

7.
למה כדורגלן צריך להרוויח "כסף שיסדר אותו לכל החיים"?
כל צייר הוא פיקאסו? כל שחקן הוא בראד פיט? כל מי שנשר מלימודים באוניברסיטה הוא מרק צוקרברג? אם לקבוצה כמו בית''ר ירושלים יש הכנסות שנתיות של 25 מיליון שקל, נראה לי שזה הרף העליון. קבוצה קטנה לא רואה חצי מזה, לדעתי. שחקן שמקבל חוזה של 3500 ש''ח לחודש עולה למעסיק מעל 5000. כלומר 60K לשנה. כפול 20 שחקנים זה 1.2 מיליון לשנה. אם השחקנים מרוויחים 7000 לחודש, אז צריך לשלם עלים גם מס הכנסה (חוזים בארץ הם נטו, לא?). אם הם מרוויחים 35000 אז העלות של שכרם היא 12 מיליון פלוס מס כלומר 15-16 מילין לשנה. פלוס צוות אימון, מנהלנים, אחזקת איצטדיון וכו'. המסקנה שלי היא שללא הבעלים העשירים שמזרימים כסף פרטי, שחקן צריך להיות סופר כוכב כדי לקבל חוזה של 500-600 אלף ש''ח לשנה (150K דולר).
לא ברור לי  |  06.04.20
6.
קצת מוגזם
עשית מהכדורגלנים מסכנים.... באמת ליבי איתם. להתאמן 4 שעות ביום ולשחק פעם בשבוע - עבור שכר מטורף (שכחת שאותם כדורגלני "שכר חיילים" ירוויחו בהמשך שכר מטורף) זה באמת להיות מסכן. בלי לשכוח שההישגים שלהם רחוקים מלהיות ההישגים באירופה. מלכתחילה השכר שלהם מוגזם, אז אם יקצצו זה רק יעשה חסד. אפשר גם לחשוב שבגיל 35 הם יוצאים לפנסיה ומפסיקים לעבוד - הם פשוט עובדים במשהו אחר ואם זאת בעיה, אז שילמדו מקצוע במהלך הקריירה "העמוסה" שלהם ככדורגלים, יש כאלו שלמדו תואר תוך כדי. בלי קשר, עם כל הכסף שחלקם עושים הם יכולים לקנות דירות וכו' להשקעה, בזמן ששאר המדינה נאבקת במשכנתאות, במקרה הטוב.
עמרי  |  04.04.20
לכל התגובות