אילנה ברנשטיין זכתה בפרס ספיר - תיקון והכרה בסופרת מצוינת

אחד הדברים שפרס ספיר עושה לפעמים זה תיקון. הוא לוקח סופר או סופרת טובים שלא תמיד זוכים להכרה או לתשומת לב, ובקפיצה נחשונית מעניק להם את המקום הראשון, ועם זה מגיעים גם סיקור תקשורתי ואפילו מכירות. כך קרה השנה לאילנה ברנשטיין ולספרה “מחר ניסע ללונה פארק” (כנרת זמורה ביתן), שזכו ביום ראשון בפרס שגובהו 150 אלף שקל, הספר יתורגם לערבית ולשפה נוספת לפי בחירת המחברת. יו”ר חבר השופטים השנה היתה אסתר דומיניסיני ואיתה בוועדת הפרס ישבו פרופ’ רחל אלבק גדרון, פרופ’ ורד לב כנען, ד”ר רוני הלפרן, העיתונאית ענת סרגוסטי, המשוררת עיינה ארדל והתסריטאי רפאל בלולו. ארבעת המועמדים הנוספים לפרס היו אילת שמיר על ספרה “נטל ההוכחה” (עם עובד), מיכל בן נפתלי על “בגד מאש” (כתר), יערה שחורי על “שנות העשרים” (כתר) ודרור משעני על “שלוש” (אחוזת בית).

אילנה ברנשטיין היא סופרת נוכחת כבר שנים רבות, כותבת רומנים יפים, מאתגרים, נוגעים ללב, על המשפחה הישראלית, על המוסכמות והסדקים, על יחסי כוחות בין גברים לנשים, בין הורים לילדים, ובעיקר על אימהוּת — המשימה הכמעט בלתי אפשרית הזאת.

ברנשטיין (63) לא זכתה להכרה מספקת עד היום. היא פרסמה עד כה 12 ספרים ומחזות ומלמדת כתיבת פרוזה במוסדות שונים. “מחר ניסע ללונה פארק” שלה מספר על אם חד־הורית לשני ילדים קטנים, בת ובן, שחיה בעוני נוראי. האב נעדר ולא יודעים עליו דבר. הימים הם ימי חורף, שנות ה־80, בשכונה עירונית קטנה, המצב הכלכלי קשה אצל כולם אבל אצלה פי כמה, והשלישייה השברירית הזאת של אמא־ילד־ילדה מתנודדת ברוח החורפית כמו ענפי העצים בסופה.

אילנה ברנשטיין | צילום: אביגיל עוזי

הגיבורה של ברנשטיין נוגעת בגבולות האי־שפיות, מתקשה לעבוד בצורה מסודרת, הילדים שלה אוכלים בעיקר לחם עם שוקולד. אבל היא חכמה, מבינה, חוקרת את עצמה, קוראת, ובעיקר כותבת — המילים מצילות אותה מהשכנה המחטטת בענייניה, הקצב שמנסה לנצל את חולשתה ובעל הבית האלים שמאיים לסלק אותם משם.

“שלא בפניהם, האשמתי אותם. את הילדים. היו לי כל הסיבות לכך. אבל מסביבי אמרו שיש דברים שאני צריכה לשמור לעצמי. שאין כל סיבה להגיד כל מה שיושב על קצה הלשון. אני ממושמעת מטבעי, וזה מה שעשיתי. הכל לטובת הילדים, הם אמרו. זה מה שהיה חשוב. טובת הילדים”. הגיבורה של ברנשטיין לא מפחדת לתהות בקול רם ממתי ילדים חשובים יותר מההורים שלהם. אם ב”דולי סיטי” אורלי קסטל־בלום היתה הראשונה לקעקע את תדמית האם הקדושה, המסורה, המיטיבה, כאן ברנשטיין נשארת בתוך גבולות המציאות החברתית, ובתוך גבולות השפיות.

זה סיפור שמתאים כל כך לנושאים המעסיקים את השיח התרבותי היום. סיפור של אשה, של עוני, של אלימות מבעבעת, ואיך בכל זאת ולמרות הכל השלישייה הזאת מצליחה להתקיים — כנראה בזכות איזה רגש עדין שמתקיים ביניהם, אולי אמפתיה. מעין “ואף על פי כן”.

לכל אורך הספר האם מבטיחה לילדיה לקחת אותם ללונה פארק, מחוז ילדות משוחרר ומופלא, מקום של אושר. והיא אכן לוקחת אותם לשם בסופו של דבר, היא מקיימת את הבטחתה לילדים, כשם שהספר מקיים את הבטחתו לקוראיו.