חיסיון ליועצי תקשורת? זו הזדמנות, אל תעשו חצי עבודה

על שולחן הכנסת הונחה השבוע הצעת חוק המבקשת לקבוע כי מידע העובר בין יועץ תקשורת ללקוחו ייהנה מחיסיון מלא. כלומר, במידה ויזומן לתת עדות בפני גוף חקירה מוסמך (כמו עו"ד) -  יוכל היועץ לסרב לחשוף מידע שעלול להפליל או לפגוע בפרטיות לקוחו – גם כשכבר סיים את תפקידו. מדובר בהצעת חוק מהפכנית, אך ככל הנראה לא מהסיבות שמנסחי ההצעה חשבו. 

מדוע חשוב להטיל חיסיון על "דברים ומסמכים שהוחלפו בין יועץ תקשורת לבין לקוחו"? לפי מנסחי ההצעה, "אדם מעניק אמון מלא ביועץ התקשורת שלו, משתף אותו ומתייעץ עמו בכל נושא... כמו עורך-דין, תפקיד יועץ תקשורת הינו אחד הרגישים ביותר. אלמלא פתיחות מוחלטת בין הלקוח ליועץ, לא ניתן למלאו כראוי". אמת, במיוחד כשהתקשורת רלוונטית לכל נושא שנעסוק בו, יועץ תקשורת הוא לעיתים קרובות האדם הקרוב ביותר ללקוח".

תארו לעצמכם חשוד בפלילים שמעניין את התקשורת. בעוד שאת עורך דינו לא ניתן לזמן לעדות, והוא יכול לסרב למסור מידע שתחת חיסיון, את יועץ התקשורת שלו ניתן לזמן לחקירה ואם יסרב למסור מידע באותה טענה הוא יסתכן בעבירה של שיבוש הליכי חקירה.

אם הזכות לחיסיון של עו"ד קשורה בקשר גורדי בזכותו של חשוד להימנע מהפללה עצמית, ואם זכות זו נועדה לשרת את ההליך ההוגן, אזי ברור כי הפללה של אדם בידי יועץ התקשורת שלו, היא לא יותר מאשר "תקלה משפטית". זה אבסורד שיש לתקנו כדי להבטיח סביבת עבודה בטוחה ואמינה – כמו זו שבין עו"ד ללקוח.

לפיכך, אל למחוקקים לעשות חצי עבודה. יועצי התקשורת לא צריכים לחשוש לקיים את הדיון הכי חשוב שהם מעולם לא ניהלו.  

כל אחד יכול לייעץ

כיום, מוענק חיסיון ללקוחותיהם של עורכי דין, פסיכולוגים, כהני דת, רופאים ועובדים סוציאליים.  כולם הוסמכו בתום תקופת לימודים ארוכה ומקצועותיהם מפוקחים ע"י גופים רשמיים כגון לשכת עוה"ד, הרבנות הראשית, משרד העבודה וכו'.

ללמוד את המקצוע | צילום: שאטרסטוק

ומה עם יועצי תקשורת?  בישראל בינתיים, כל אחד יכול "לייעץ". אין לימודים, אין הסמכה, אין אתיקה וגם אין פיקוח. כיצד תיווצר האבחנה בין יועץ מקצועי ומוסמך - הזכאי לשתוק בעדותו לטובת לקוחו - לבין "סתם מכר" של החשוד שמחזיק במידע מפליל ומבקש לשתוק, בטענה כי הוא 'יועץ תקשורת' - כדי להימנע מהפללתו?

בכך טמונה מהפכנותה של ההצעה. מבלי להתכוון, הצעת החוק יכולה לייצר, לראשונה, דיון אמיתי, לא רק בחיסיונם של יועצי התקשורת - אלא בעיקר - בתפקידם, הסמכתם, וכשירותם של העוסקים במקצוע.

בעולם שבו ביותר מ–75% מהאייטמים היתה רמת מעורבות כלשהי של יחצ"ן ראוי לשאול: מי הם אותם אנשים המשפיעים על דרך הצגת המידע בתקשורת? מה למד?; אילו כללים חלים עליהם? ומי מפקח על הסמכתם? 

שלא במפתיע, את הדיון המורכב הזה לא כל יועצי התקשורת ירצו לקיים: יהיו שיתלוננו על פגיעה בחופש העיסוק. אחרים יטענו שהרגולציה תחזק את החזקים, בעוד שה'קטנים' יאלצו לעבוד בניגוד לחוק. יהיו כאלה שיטענו בפשטות כי יועץ תקשורת בכלל אינו אמור להגן על חשוד/ נאשם בפלילים. אבל לדעתי, אם כל המתנגדים יבינו שמדובר בהזדמנות הפז להעלות את עיסוקם לדרגת 'מקצוע' טעון הסמכה, לשמור עליו מפני מסיגי גבול בלתי-מקצועיים שפוגעים ברמתו ותדמיתו,  ובכך גם ישפרו את רמות השכר הנהוגות בו – ייטב לכולנו.

העיסוק בייעוץ תקשורתי - שיכולתו להביא לשינוי משמעותי לטובה בשיח היומיומי המשתקף בראי התקשורת - סובל מתדמית שלילית, שמרחיקה ממנו אנשים ראויים ומקטינה את פעילותם של אלה שכבר עוסקים בו. לכן, להצעת החוק האמורה יש סיכוי לעורר דיון חדש מעניין שבסופו ייתכן ונצא לדרך חדשה. האם נעז להרים את הכפפה?