ממשלת ישראל, דרושה מדיניות שתאפשר קיום בכבוד לכולם

יותר מארבעה חודשים מאז פרץ משבר הקורונה, כששיעור המועסקים בשוק העבודה הישראלי ירד ברבע, כשענפי משק רבים מפסיקים לתפקד, עולה השאלה: מה המדיניות האפשרית לנוכח המשבר חסר התקדים? התשובה הקצרה עד עתה, תשובה שמתבררת עם כל יום שחולף, היא שלממשלה "אין מדיניות". ודאי לא מדיניות כוללת, מחושבת, שמנתחת את יסודות המשבר ומנסה להגיב עליו באופן מיטבי. מה שיש אלו תגובות אינסטקטיביות, על פי לחצים שונים, בבחינת טלאי על טלאי, ולא מדיניות כוללת.

בנימין נתניהו שולף עוד פתרון נקודתי | צילום: קובי גדעון

בשבועות האחרונים, כשגל החולי מתגבר, נחשפו כשלי החשיבה והביצוע אצלנו: הן בתגובה בתחום הבריאות (אין עדיין מנגנון לקטיעת שרשאות הדבקה), הן בתחום החינוך (פתיחה מהירה ולא מתוכננת כראוי) והן בתחום הכלכלי-חברתי. ראו את ההצעות במאתיים עמודי "חוק ההסדרים" שהוכן במהלך חודשי המשבר, ותבינו שמגישי החוק לא הבינו ובוודאי לא הפנימו, מהו אופי המשבר. ברור שהם לא החלו לגבש מדיניות כלכלית-חברתית מתאימה.

שורש הכשל המחשבתי באי הפנמת יסודות המשבר והתמודדות אמיצה איתו: עד שלא יהיה חיסון, ועד שהוא יהיה אפקטיבי ביחס לרוב האוכלוסיה, אנחנו נידונים לחיים עם הקורונה. יש בציבור כאלה המזלזלים בקורונה, אך רוב האפידומולגים מסכימים כי היא קרובה למגיפת ה"שפעת הספרדית" ולא לשפעת עונתית. מוטב לבנות את האיסטרטגיה על ההבנה שהקורונה כאן לעוד זמן בלתי ידוע, ועד אז היא תשתק את החיים הנורמליים בעולם כולו במידה רבה.

מה עושים? אחרי שמבינים שזה המצב, חייבים לעצב מדיניות כוללת, שתאפשר לכל מי שנידון לחוסר פרנסה לתקופה ארוכה, שאין יודעים את אורכה, להתקיים בכבוד. המדיניות חייבת להתמודד עם כל ממדי החברה והכלכלה: הייצור, הצריכה וחלוקת התוצר בתנאי המשבר. יעד כזה לא עמד לפני הממשלה וקובעי המדיניות בעבר והם מתחמקים כבר ארבעה חודשים מלהתמודד עימו. היעד המאתגר מחייב עבודת מטה מקיפה ומסודרת, קבלת החלטות ענייניות, ומנגנון ביצוע מושלם. אפשר לחשוב על משק בשעת חירום (מל"ח), או על תוכנית הייצוב של 1985, אך האתגר כאן גדול עוד יותר. כמובן שלמדיניות מקרוכלכלית כזו יש משמעויות שסותרות את החשיבה המקובלת טרום-המשבר.

מי יכול להכין תוכנית כזו? הגוף הבולט והיחיד בישראל בו קיימת חשיבה מקרו-כלכלית מובנית מצוי בחטיבת המחקר בבנק ישראל. במוסדות אחרים, למשל במשרד ראש הממשלה (המועצה הלאומית לכלכלה), באוצר על כל אגפיו וכן בגופים ציבוריים נוספים (המוסד לביטוח לאומי), יש רק כלים מוגבלים לצורך כזה. לכן, הקמת צוות חשיבה מרכזי לתכנון המדיניות אליו יחברו מכל הגורמים, היא ההחלטה הראשונה שהממשלה היתה צריכה לקבל. לצופה מהצד לא ידוע שצוות כזה הוקם או אפילו נידון.

שלוש שאלות מרכזיות שעליהן יצטרכו מעצבי התוכנית לענות, נוגעות לדרך בה ניתן לקיים את הייצור החלקי במשק, כלומר המשך העבודה, כיצד יתפרנסו מי שיאבדו את הכנסתם מעבודה וכיצד יתחלק התוצר בזמן המגיפה. מדיניות כוללת שתענה לשאלות אלה תחייב מן הסתם מנגנונים פיסקליים חדשים. הסכמה על המדיניות הנכונה דורשת זמן, וביצוע התוכנית והקמת הכלים הדרושים גם הם מחייבים זמן. אך לטמון ראש בחול, כפי שנעשה אצלנו בחודשים שחלפו, לקוות לטוב, ואז לכנס ישיבות לילה דרמטיות שאין בהן תוכנית מגובשת - זו אינה דרך יעילה ומועילה.

הביטו בשוק העבודה בישראל. בתוך ימים ספורים במהלך חודש מרץ, על פי החלטות הממשלה הנבחרת, הפכו יותר מרבע מהמשתתפות והמשתתפים בשוק העבודה לחסרי עבודה, רובם בחל"ת, מיעוטם מוגדרים כמובטלים. הרוב הגדול עדיין חסר עבודה. סביר שכך יהיה ברבעונים הקרובים, ולכן דרושה תוכנית ארוכת טווח שתבטיח להם "קיום בסיסי". אך במשך החודשים שחלפו מאז מרץ מדיניות כוללת ותוכנית לביצוע לא נידונו.

התוכנית להתמודדות עם המשבר חייבת לחלק את הנטל שהוטל על הציבור בשל המשבר בצורה סבירה, הגיונית והגונה. זהו תפקידה הדחוף של הממשלה הנבחרת, אם היא מסוגלת ורוצה לשרת את הציבור. האם היא מסוגלת לעשות זאת? עד עתה זה לא נראה כך.

אריה ארנון הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון