פגיעות של כדורגלנים: אלו שהקריבו את הראש שלהם בשביל הזכרונות שלנו
כל העולם זוכר את מה שהכדורגלנים הגדולים של שנות השישים והשבעים עשו, אבל רבים מהם לא יכולים לזכור בגלל מחלות מוח שפיתחו כיוון שהיו מצויים בסיכון מוגבר
קראו עוד בכלכליסט
עוד לפני השנים האחרונות שלו כשחקן, האישיות שלו השתנתה. הוא נהפך לסגור יותר וזועם יותר. הוא פרש מכדורגל נבחרות אחרי וויכוח עם עסקן של ההתאחדות לכדורגל על שטות. זה קרה אחרי שהוביל את הנבחרת לזכייה במונדיאל ב-1974. הוא היה בן 28.
בגיל 34 עבר מולר לארה"ב ושיחק בפורט לודרדייל סטרייקרס ב-NASL. הוא לא אהב את ארה"ב, הוא התגעגע לחברים ומשפחה, הוא שנא את מזג האוויר ("השמש והחום מעצבנים אותי") והשתייה שלו החמירה. "הרסתי את חיי" הוא הודה בראיון מספר שנים אחרי פרישתו ממשחק. מספר שנים אחרי הפרישה שלו, כשמצבו הרפואי כבר היה רע מאוד בגלל האלכוהול, ההנהלה של באיירן מינכן - שהורכבה כבר מחבריו לקבוצה לשעבר, פרנץ בקנבאור ואולי הנס - סייעו למולר להתמודד עם האלכוהוליזם שלו וגם מצאו לו תפקידים במחלקת הנוער של באיירן מינכן. הביטחון הכלכלי והתפקידים המצומצמים שנתנו לו הרגיעו אותו אבל הוא עדיין לא היה יכול לעשות יותר מדי הופעות בפומבי. הדעיכה הקוגנטיבית נראתה עוד לפני שהיה בן 70. בגיל 70 באיירן מינכן הודיעה שהוא סובל מאלצהיימר.שמן מדי ונמוך מדי אבל הכי חד ברחבה
זלטקו צ'ייקובסקי, מאמן באיירן מינכן בשנות השישים, חשב שגרד מולר "שמן מדי ונמוך מדי" כדי להצליח אבל הוא היה חיית רחבה בזכות מוח מבריק. "אם אני חושב, זה יותר מדי זמן", מולר אמר על עצמו. הוא כבש 365 שערים ב-427 משחקי בונדסליגה ובין עונת 1964/65 ל-1977/78 זכה במלכות השערים. "בלי השערים של גרד היינו עדיין חיים בבקתה קטנה בסאבנר שטראסה (מתקן האימונים של באיירן מינכן)", אמר עליו פרנץ בקנבאור, אגדת באיירן מינכן.
מולר היה השפיץ ב"מכונת כדורגל" שעלתה מהליגה השנייה ב-1965, זכתה באליפות ראשונה בבונדסליגה ב-1969, הפכה לקבוצה החזקה ביותר בגרמניה ואז זכתה בשלוש אליפויות אירופה רצופות בין 1974 ל-1976.
במדי נבחרת גרמניה כבש מול 68 שערים ב-62 משחקים וזכה עימה, כאמור, במונדיאל - כשהוא כובש את שער הניצחון. מולר היה השולף המהיר ביותר בעולם הכדורגל בגלל יכולות קוגנטיביות, אינסטינקטיביות מבריקות וחוסר פחד להכניס את הרגל או הראש לפקעת שחקנים כדי לכבוש. כמעט 15% מהשערים שלו היו בנגיחה. היום, בגיל 75, "הוא אוכל כמעט כלום" כפי שאישתו אושי, אמרה ל"בילד". "את הימים שלו הוא מבלה במיטה. הוא בקושי יכול לבלוע, הוא שוכב במיטה כמעט 24 שעות. הוא יכול ללכת לכמה רגעים. זה נחמד כשהוא פותח את העיניים שלו לרגע. הוא לפעמיים יכול לסמן 'כן' עם מצמוץ. גרד לקראת הסוף. הוא רגוע. שליו. אני לא חושבת שהוא סובל. הוא תמיד היה לוחם, הוא תמיד היה אמיץ. כל חייו. גם עכשיו". הכדורגל צריך ללמוד מהסיפור של מולר, ומהסיפור של אריות ליסבון ומהסיפור של אלופי העולם של אנגליה ב-1966. ועוד סיפורים רבים אחרים של כוכבי עבר שסובלים כיום ממחלות מוחיות. האנשים האלה נגעו בפסגת העולם. הביאו תהילה לעצמם, לקהילה שלהם ולמדינה שלהם. אבל בעוד כל העולם זוכר את מה שהם עשו, הם בעצמם לא יכולים לעשות זאת. הם הקריבו את הזכרונות שלהם עבור הזכרונות שלנו. הכדורגל חייב להשתנות כדי שזה לא יקרה לדור הנוכחי של השחקנים.