אלשטיין נפרד, ועמו יורד המסך גם על אי.די.בי

8.5.2014 היה אחד הימים המשמעותיים בשוק ההון בעשור האחרון. בחוץ זרחה השמש, ובקומה ה־41 במגדל עזריאלי המשולש, סביב שולחן עגול ענק, נחתמה כניסתם של שני שחקנים חדשים לשוק, אדוארדו אלשטיין ומוטי בן־משה. השניים רכשו את הקונצרן הענק במשק, אי.די.בי.

היה קשה לעכל את שתי הדמויות שישבו לצד המפרקים אייל גבאי וחגי אולמן. האחד, בן־משה, מופנם, מיעט בדיבור והסתפק בתודות לבעלי התפקידים שליוו את ההסדר ובמילים: "אנחנו מוציאים היום את החברה לדרך חדשה, ובלי נדר נקים גם פעילויות חדשות שישיאו ערך רב למשקיעי החברה ולאזרח הישראלי". אלשטיין הפליג וסיפר על ההיסטוריה המשפחתית של סבו, שהקים עסק מאפס - נאום ארוך, בלשון תיאורית שאיננה נהוגה בשוק ההון הישראלי, הענייני וקצר הרוח.

אדוארדו אלשטיין בבית המשפט. גבאי הזהיר שהסבלנות של השוק התקצרה | צילום: אוראל כהן

השניים קיימו תפילת מנחה, בירכו "שהחיינו" ויצאו בריקוד חסידי, מלווים האחד באביו (יעקב בן־משה) והשני באחיו (אלחנדרו אלשטיין) שגם ייכנסו לדירקטוריון. קשה לדמיין סיטואציה מוזרה מזו להעברת השליטה בקונצרן הגדול מידי נוחי דנקנר, שנתפס כנסיך מקומי.

בדיעבד, המשפט המשמעותי ביותר שנאמר בטקס החגיגי נבלע. המפרק גבאי אמר לשניים: "הסבלנות של שוק ההון התקצרה, ומה שהעלה אתכם יכול לפעול כנגדכם. היום השותפים שלכם הם מחזיקי האג"ח, שהפכו לבעלי המניות; אתם מנהלים את החברה איתם ובשבילם".

בן־משה נפרד מאלשטיין מהר מאוד, כשהשותפות המלאכותית עלתה על שרטון, ובנה עסק עצמאי בחברה אחרת. אלשטיין החזיק שש שנים וחצי, הזרים הון של יותר מ־2.5 מיליארד שקל לקופת אי.די.בי, אבל לא הפנים עד לרגע האחרון את הכללים בשוק הישראלי. הוא לא התקרב לגופים המוסדיים, בעלי החוב של החברה, המשיך לדבר באותה שפה ציורית שלא כולם הבינו, ובסופו של דבר הוכרע בידי קריסת ארגנטינה, שם ליבת עסקיו, משבר הקורונה, ושורה של טעויות שביצע בניהול הקונצרן.

ניסה להתנהל בארץ כמו בארגנטינה ונכשל פעם אחר פעם

היחס לאלשטיין מאוד אמביוולנטי. הכוונות שלו היו טובות. הוא הביא לכאן הון עתק כדי להכין את הקרקע לעלייה של בני משפחתו לארץ, וליצור חברה עסקית שתהווה את הבסיס לקיומם. הוא באמת כיוון לשנים רבות קדימה, ודיבר שו ושוב על המדינה ואהבת ישראל. אלשטיין לא משך דיבידנדים, לא משך שכר, והיה ראוי ליחס מלטף יותר מהגורמים המוסדיים והקרנות שהחזיקו בחוב של אי.די.בי. מנגד עלויות ההנהלה והכלליות בתקופת אלשטיין היו קטסטרופליות והגיעו ל־30 מיליון שקל באי.די.בי ול־150 מיליון שקל בדסק"ש.

אבל אין שום דרך להתאים את התרבות העסקית ממדינה כמו ארגנטינה, שם הון ושלטון מעורבים ברמה של עולם שלישי, לזו שבישראל. גורם שעבד עם אלשטיין בארגנטינה סיפר לי פעם: "היינו צריכים משהו משר האוצר - היינו ניגשים ומבקשים. הוא ידע שיום אחד יצטרך אותנו, ובאמת היינו שם בשבילו. ככה זה עובד שם. בכל החברות". אלשטיין ניסה להתנהל בארץ באותה צורה ונכשל פעם אחר פעם, להוציא "הצלחה" בולטת אחת. הוא העביר בצורה חוקית מהלך שנוי במחלוקת: הפרדה בין פרת המזומנים דסק"ש לחברה־האם אי.די.בי המקרטעת, שהפכו לחברות־אחיות בסוף 2017. זאת באמצעות עסקת בעלי עניין שכולה חוב, שבה רכשה חברת דולפין של אלשטיין את דסק"ש.

השמדת ערך בכלל ביטוח, כישלון במכירת ישראייר ומינויים בניגוד לעמדת מוסדיים

היו הצלחות עסקיות, כמו מכירת מניות שופרסל למוסדיים ומכירת מניות אדמה (מכתשים אגן לשעבר) לענקית סינית, אבל אלה התגמדו מול השמדת הערך החמורה במניות כלל ביטוח. אלשטיין התחמק ממכירת השליטה בחברה, כפי שהורתה לו המפקחת על הביטוח לשעבר דורית סלינגר, שפסלה גורמים סיניים שהתעניינו ברכישה. אלשטיין גם לא קידם מכירה לגורם מערבי מבין אלה שרצו לקנות, כמו בן אשכנזי, מבעלי מועדון הכדורסל מכבי תל אביב.

מניות כלל ביטוח שקיבלו אלשטיין ובן־משה במסגרת רכישת אי.די.בי היו שוות 2.06 מיליארד שקל. התמורה בדיעבד, בניכוי עסקאות החלף שגם עלו הון, היתה מאות מיליוני שקלים בלבד. השיא היה כשאלשטיין מכר 18% מהמניות לאיל לפידות, מורי ארקין ויקיר גבאי, תוך הענקת הלוואת ענק של 118 מיליון שקל ללפידות לטובת הרכישה עצמה.

אלשטיין נכשל גם במכירת חברת התעופה ישראייר. ככל שגבר הלחץ נדחק יותר ויותר לפינה ורמס את כללי הממשל התאגידי. הוא חזר על הטעויות של קודמו דנקנר במינוי בני משפחה בדירקטוריונים השונים במקום אנשי מקצוע. הוא חיפש אנשי אמון כמו דורון כהן, שאותו מינה למנכ"ל דסק"ש אף שאחז ברקורד עסקי שלא תאם את המעמד. גם הקשר ההדוק והמשיחי עם הרב יאשיהו פינטו לא סייע לתדמית העסקית שלו בלשון המעטה.

הוא מינה את עצמו למנכ"ל נכסים ובנין, בעלת קופת מזומנים של 2 מיליארד שקל, ואת שותפו סאול זאנג ליו"ר - למרות אזהרות של מחזיק המניות המוסדי הגדול בחברה, בית ההשקעות פסגות. הוא העסיק יועץ תקשורת שנקט שיטות פעולה שמתאימות יותר לזירה הפוליטית, ושהקרבות שהוביל בחודשיים האחרונים מול מחזיקי האג"ח עשויים עוד לתפוס כותרות גם לאחר האירוע. מעל לכל, אלשטיין לא ידע להביא למחזיקים הצעה טובה, אמינה, ובזמן. כמו דנקנר בזמנו, הוא פיגר כל פעם בצעד אחד בשיפור ההצעה.

הגרוע מכל הוא שאלשטיין איבד לחלוטין את אמון השוק. ההצעה שלו היתה גבוהה משל צחי נחמיאס, בעל השליטה במגה אור, אבל היא לא זכתה אפילו לתמיכה של 10% מאף סדרת אג"ח. ספק אם יש גורם מוסדי אחד שעמו השכיל אלשטיין לטפח קשר טוב לאורך השנים בארץ, אפילו לא קשר אישי. הוא כמעט ולא ערך מצגות לחברה, לא התווה אסטרטגיה, והשוק התרחק - ובסופו של דבר הפנה לו גב, למרות הזרמות עצומות שמילאו את כיסי בעלי החוב בחלק הראשון של הקדנציה שלו.

ואם לא חסרות לאלשטיין אכזבות, הרי שאחרי שעודד את רמי לוי להיכנס עמו כשותף בדסק"ש, ואף רשם חברה בשם "יד לויים", הוא ייאלץ הנראה לראות אותו חובר ליריבו נחמיאס.

תמהוני וטרגי הרבה יותר מאשר מניפולטיבי ודורסני

אלשטיין נפרד מהאימפריה המקומית שלו ללא שותפו סאול זאנג, שנשאר מעבר לים, אלא מלווה בשני בניו הצעירים שהגיעו מארגנטינה לתמוך. סביר שהם, כמו גם אחיו אלחנדרו, לא מצטערים על האישור שנתן בית המשפט להצעה המתחרה, משום שהתנגדו להמשך ההשקעה בישראל. הפרק של אלשטיין בשוק הישראלי ייזכר כתמהוני וטרגי הרבה יותר מאשר מניפולטיבי ודורסני. הוא היה ראוי ליותר, אבל לא השכיל לשכנע בכך את שותפיו, המחזיקים באי.די.בי.

סוף תקופת אלשטיין היא גם סופו של אי.די.בי. צחי נחמיאס ימכור את השליטה בחברת התקשורת סלקום ויישאר עם פעילות נדל"ן בלבד, אולי גם הייטק. הקונצרן, שזרועותיו נגעו בכמעט כל פעילות אפשרית במשק רק לפני פחות מ־20 שנה, ייעלם לו.