שישה אתגרים טכנולוגיים שממשל ביידן יכול וצריך לטפל בהם

השעות הראשונות של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בבית הלבן התאפיינו בשטף של פעילות, ש"לא נראו על ידי שום נשיא מודרני אחר", כך לפי ה"ניו יורק טיימס". 17 הצווים הנשיאותיים שעליהם חתם עם כניסתו לחדר הסגלגל הציתו את התהליך הארוך של פירוק המורשת ההרסנית של טראמפ וכללו את ביטול הפרישה של ארה"ב מארגון הבריאות העולמי, חזרה להסכם פריז, עצירת בניית החומה השנויה במחלוקת בגבול עם מקסיקו, חיוב כל המבקרים במתקנים פדרליים בלבישת מסכה ובשמירת מרחק, ביטול מגבלות ההגירה ממדינות עם רוב מוסלמי והארכת ההשהייה הפדרלית על פינוי מבתי מגורים.

הצווים המגוונים של ביידן תחומי מהווים איתות ברור לכוונות הממשל בארבע השנים הקרובות - מהתמודדות עם המשבר הבריאותי והכלכלי של הקורונה, דרך שינוי אקלים והגירה, שוויון חברתי ומגדרי ואחריות ממשלתית. אולם תחום אחד בולט נעדר מהיום הראשון של הנשיא החדש, כזה שהוא בעל חשיבות מכרעת לעתיד ולמרקם החברתי של ארה"ב בפרט ושל העולם בכלל: המרחב הטכנולוגי.

בשנה האחרונה כוחן של פלטפורמות טכנולוגיות לעצב תהליכים חברתיים ופוליטיים בקנה מידה עולמי הפך ברור מתמיד, על רקע החלק שהיה להן בהפצת פייק ניוז ובהקצנת משתמשים – תהליך ששיאו בניסיון ההפיכה בקפיטול בתחילת החודש.

אחרי הניצחון של ביידן בנובמבר, ניסיתי להעריך מה תהיה מדיניות הממשל בהיבטים שונים של עולם הטכנולוגיה. עתה, עם השלמת המעבר, הגיע הזמן לדבר על מה הוא צריך לעשות, ועם אילו בעיות הוא יכול להתמודד. ממשל טראמפ התאפיין בשליפות מהמותן ולא במדיניות מגובשת. זה יצר הרבה כותרות, אך הוביל למעט שינוי בפועל. ביידן יכול לנצל את הכוח הרב שלרשותו ואת השליטה הדמוקרטית בסנאט ובבית הנבחרים על מנת לקדם מהלכים משמעותיים שיכולים להווה מענה מתאים לאתגרים השונים שאתם אנו מתמודדים היום.

קביעת גבולות הגזרה של חופש הביטוי ברשת

זו אולי הסוגיה הבוערת ביותר שניצבת לפתחו של ביידן בעולם הטכנולוגיה. בשבועיים וחצי האחרונים ראינו פעילות יוצאת דופן מצד הרשתות החברתיות שכללה חסימה לצמיתות של טראמפ בטוויטר, בפייסבוק ובפלטפורמות אחרות, לצד הסרה של אלפי חשבונות שהפיצו קונספירציות שקריות והסיתו לאלימות. אף שחלק מצעדים אלו, במיוחד החסימה של טראמפ, היו נכונים ודרושים זה זמן רב, היכולת של החברות לחסום משתמשים או פוסטים הדגישה איזו עוצמה יש להן לשלוט בשיח הגלובלי.

הרשתות השונות, ובעיקר פייסבוק, משמשות כפלטפורמת הביטוי העיקרית, לפעמים הבלעדית, של מרבית אוכלוסיית העולם. חסימה בפייסבוק שקולה פעמים רבות לסתימת פיות ומניעת היכולת לתקשר עם קהלים בצורה רחבה.

מנוסחי התיקון הראשון לחוקה אמנם דיברו על חופש ביטוי בעיקר בהקשר של הגנה מרדיפה ממשלתית בעקבות דברים שנאמרו, אך לא דמיינו עולם שבו לחברה פרטית יהיה כל כך הרבה כוח להשתיק מישהו לחלוטין. הוא אולי לא ירדף או ישלח למאסר על דברים שכתב, אך ימצא את עצמו מבודד משאר העולם. השנים האחרונות, בעיקר השנה האחרונה, הוכיחו שהמודל הנוכחי לא עובד. התפיסה של חופש ביטוי רחב ככל הניתן לא עובדת בעידן שבו לשקרים ולקונספירציות יש כוח אמיתי לפגוע באנשים ולערער יציבות של משטרים. הרשתות החברתיות פועלות מאינטרסים שונים, שלא כוללים בהכרח את טובת הכלל, ואפשרו לתכנים קיצוניים לשגשג ולהתפשט בצורה רחבה, בין השאר בזכות העובדה שהם הגדילו את פעילות המשתמשים בפלטפורמות שלהן.

התחום צריך לעבור שינוי תפיסתי מהיסוד. "נדרשת תיאוריה חדשה לחופש הביטוי", אמרה לי לאחרונה ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. "התיאוריה הקיימת, שאומרת כמה שיותר קולות בלי הפרעה, לא עומדת במבחן המציאות. אנחנו במצוקה והעולם עומד נבוך. לא ראיתי מאמר אחד שבא עם פתרון למצוקה הזו של התיאוריה של חופש הביטוי. יכול להיות שזה חלק מהצורך של הדמוקרטיה להמציא את עצמה מחדש במאה ה-21".

וצריך גם מודל חדש לניהול התוכן ברשתות החברתיות. המצב הנוכחי, שבו הרשתות פועלות בהעדר שקיפות ומקבלות החלטות שרירותיות באמצעות צבא של בודקי עובדות ומערך בינה מלאכותית הולך ומשתכלל, לא הולם את עוצמתן, פוגע באמון הציבורי ופשוט לא עושה את העבודה.

האווירה הציבורית בשלה לכך, וזו ההזדמנות של ממשל ביידן להתעמק בנושא ולפעול בשיתוף פעולה עם הרשתות החברתיות לפיתוח מודל ניהול תוכן חדש, אולי משולב שבו גם לחברי הקהילה יש מקום בהליך קבלת ההחלטות, אולי אפילו במעורבות של נציגי ממשל, אולי שונה לחלוטין. אין מדינה אחרת שיכולה לעשות את זה, ורק ממשל מעמיק ורציני יכול למשימה מורכבת שכזו.

ריסון הפגיעה בתחרות של ענקיות הטכנולוגיה

 

אי אפשר להפריד בין ההתרחשויות שנובעות מסוגיית ניהול התוכן ברשתות חברתיות לעובדה שהן תוצאה של הכוח האדיר שיש לחברות הטכנולוגיה לשלוט ולנהל היבטים רבים של חיינו. חברות הטכנולוגיה הן החברות הגדולות, העשירות, החזקות והמשפיעות ביותר בעולם, ושורה של מהלכים רגולטוריים ומשפטיים הוכיחו שהן לא מהססות לנצל את כוחן לרעה על מנת לפגוע בתחרות או סתם לסחוט עוד כסף ממשתמשים ושותפים. רשימה מקוצרת כוללת את התביעה של מפתחת פורטנייט נגד אפל בגין המונופול שיש לחברה על התקנת תוכנות באייפון באמצעות האפסטור, התביעה של משרד המשפטים נגד גוגל בגין תעדוף שירותים שלה על חשבון שירותים מתחרים בתוצאות חיפוש, זו של ה-FTC נגד פייסבוק שמאשימה את החברה בחיסול התחרות באמצעות רכישת חברות יריבות, או הבקשה האחרונה לתביעה ייצוגית נגד אמזון בטענה לקונספירציה עם הוצאות הספרים לסידור מחירי ספרים דיגיטליים.

מהלכים אלו ואחרים, מגיעים אחרי שנים רבות, לפעמים יותר מעשור, של הפרות לכאורה ומצביעים על כך שהמערכת הרגולטורית הנוכחית לא מצליחה לספק מענה לכוח של חברות הטכנולוגיה, לשינויים המהירים שהן מחוללות בשוק ולהטבות שמהלכים אלו מספקים להן גם בשעה שהתביעות וההליכים השונים נגדן מתנהלים. אם ממשל ביידן רוצה באמת להגביל את כוחן של ענקיות הטכנולוגיה, הוא צריך ליצור מערכת רגולטורית חדשה, גמישה ומתוקצבת יותר. כזו שתוכל לא רק לזהות בזמן אמת התנהגות אנטי-תחרותית של ענקיות טכנולוגיה אלא גם להגיב לה באופן מיידי.

העולם היה נראה אחרת אם, למשל, היה רגולטור שמגיב בזמן אמת לתלונות לפיהן גוגל מתעדפת מוצרים שלה בתוצאות חיפוש ומורה לה לחדול מהנוהג בזמן שהנושא בבדיקה. גוף רגולטורי עם כסף ושיניים, שיש לו את כוח האדם המיומן לזהות הפרות ופגיעות ואת הסמכות לבצע צעדים מידיים, יכול להיות הפתרון הדרוש לריסון חברות הענק.

קידום חקיקת פרטיות מקיפה

בארה"ב, ברמה הפדרלית, אין חקיקת פרטיות מקיפה, בוודאי בכל הנוגע לפרטיות מקוונת. סוגיית הפרטיות טרם זכתה ליחס הולם מצד הממשל, גם בשעה שבאיחוד האירופי ובקליפורניה כבר נחקקו חוקים מקיפים בתחום. פרשת קיימברידג' אנליטיקה הייתה זו ששינתה את דעת הקהל בנושא באופן משמעותי וימים אלו הוא חזר למרכז תשומת הלב בגין שינוי המדיניות הצפוי של ווטסאפ.

בניגוד לדיווחים, שינוי זה לא כולל העברת מידע מהאפליקציה לפייסבוק, מהסיבה הפשוטה שזו מתבצעת מאז 2016, אך חוסר ההבנה של השינוי הוביל לתחייה מחודשת במידע שהפלטפרומות הגדולות אוספות עלינו ובשימושים השונים שהן עושות בו כדי להעשיר את קופתן ולחזק על לפיתן על חיינו. הגיע הזמן שלארה"ב תהיה חקיקת פרטיות מקיפה ומודרנית, שמסדירה סוגיות כמו איסוף ושימוש במידע, ושליטת המשתמשים במידע עליהם. זו יכולה להעצים משתמשים, להגביל משמעותית את פעולות החברות ולמנוע מהן לנקוט מהלכים חד-צדדיים, כמו שיתוף מידע בין ווטסאפ לפייסבוק.

חיוב הרשתות החברתיות בשקיפות

בבסיס מרבית מהסוגיות שצויינו לעיל עומד היעדר השקיפות בהתנהלות הפלטפורמות הגדולות. הן לא שקופות באופן שבו הן מנטרות ומצנזרות תוכן, לא שקופות בכל הנוגע לטיפול שלהן במידע שלנו, לא שקופות לגבי פעילות האלגוריתם שלהן. כל מהלך נרחב נגד החברות צריך לעסוק גם בסוגיה זו, שיכולה לשנות לחלוטין את האופן שבו אנו פועלים מולן. כיום, למשל, כשפייסבוק מחליטה לצנזר פוסט או לחסום משתמש הצעדים שהובילו להחלטה עלומים לחלוטין, פרט להודעה לא מספקת על הסיבה לחסימה, ובמקרים הנדירים שבהם הצליח המשתמש להגיש ערעור על ההחלטה גם הליך זה אטום כמעט במלואו. הרשתות החברתיות חייבות לפתוח את הליך קבלת ההחלטות שלהן בשקיפות מרבית, להציג לא רק את ההחלטה הסופית אלא את הצעדים שהובילו אליה ואת השיקולים שהיו מעורבים בה.

ברמה הרחבה היותר, דרושה שקיפות מקיפה בכל הנוגע למערך ההמלצות של הרשתות החברתיות והשיקולים שמניעים אותו. ביוטיוב ובפייסבוק, המלצות על סרטונים וקבוצות שיחקו תפקיד מרכזי בהליך ההקצנה של משתמשים רבים – האלגוריתם מתעדף צפייה ומעורבות, ותכנים קיצוניים מספקים את התשובה שהובילה לפריחה של הסתה, גזענות ותיאוריות קשר קיצוניות כמו QAnon. כשהתוצאות כל כך דרסטיות, אי אפשר להתיר לרשתות החברתיות להפעיל את מערכות הללו במחשכים - הגיע הזמן להוציא אותן לאור היום. החברות לא יעשו את זה בעצמן, והכדור מוטל לפתחו של ממשל ביידן.

קביעת מדיניות מקיפה כלפי סין

המדיניות של ממשל טראמפ כלפי סין התבססה במידה רבה על משחקי כוח, אגו ושליטה בתוספת קמצוץ של תפיסה מיושנת. הממשל דחף לצעדים כמו חרם מקומי על חברות הטכנולוגיה וניסיון להוביל לחרם עולמי על ענקית הטלקום וואווי תוך מאמצים כושלים לפעול נגד הרשת החברתית הצומחת טיקטוק בחיובה למכור את פעילותה בארה"ב. ממשל טראמפ לא הצליח לגבש או להוציא לפועל מדיניות מורכבת והצעדים השונים זכו להצלחה חלקית במקרה הטוב.

ואף שחלקם, גם אם הגיעו ממניעים לא נכונים ובוצעו בצורה מגושמת, הם לא חסרי היגיון (יש סיבה טובה לחשוש מטיקטוק, שבסופו של יום היא עדיין פלטפורמה בשליטה סינית שכפופה לגחמות הממשל שלה, ואלו יכולות להיות קפריזיות וקיצוניות כפי שראינו לאחרונה בשינוי היחס לג'ק מא), יש צורך במדיניות מקיפה וחדשה כלפי סין.

המדיניות של ממשל ביידן צריכה להתייחס לו רק לסוגיות כמו פעילות של חברות סיניות דוגמת וואווי וטיקטוק בארה"ב, אלא גם לסוגיה משמעותית הרבה יותר: התפקיד שתופסות חברות מערביות, ובפרט אמריקאיות, במערך הריגול והדיכוי הנרחב שמפעילה המדינה. חברות מערביות לא רק מספקות לסין את הידע, השירותים ומוצרי החומרה הטכנולוגיים שמאפשרים לה לבסס ולהרחיב את מערך הניטור והשליטה ההמוני שלה, אלא הן גם נהנות ישירות ממפעל דיכוי המיעוטים ההמוני של סין.

בנוסף, ממשל ביידן חייב לגבש מדיניות משמעותית בכל הנוגע להפרות זכויות האדם העצומות שמתרחבות בסין, ולחלק שיש לחברות טכנולוגיה בהן. לא מתקבל על הדעת שחברות שבסיסן במדינות דמוקרטיות יסייעו למדינה טוטליטרית לדכא את אזרחיה, עוד יותר לא מתקבל שהן יטיבו מדיכוי זה באמצעות עובדי כפייה (עבדים בשפה מנומסת פחות) שמועסקים בייצור מכשיריהן.

צמצום הפער הדיגיטלי

סוגיה זו היא פנימית בעיקרה, אך הצעדים שינקוט ממשל ביידן יכולים לשמש השראה למדינות נוספות. מגיפת הקורונה, ובעיקר המעבר ללימודים ועבודה מרחוק, המחישה את הפער הדיגיטלי ההולך ומתרחב בין חלקי אוכלוסייה שונים, גם במדינה עשירה כמו ארה"ב, בין משפחות מבוססות שיכולות לדאוג למחשב לכל ילד ולאינטרנט עם רוחב פס ראוי על מנת לאפשר פעילויות עתירות-מידע כמו ביצוע שיחות זום במקביל לעבודה מרחוק, לבין משפחות עניות שילדיהן נאלצים לחלוק סמארטפון אחד עם אינטרנט דור שלישי במקרה הטוב. בשנה האחרונה, הפער הדיגיטלי הוביל להתרחבות הפערים הכלכליים, החינוכיים ועוד.

ממשל ביידן צריך לפעול לא רק על מנת להביא אינטרנט בפס רחב גם ליישובים המרוחקים ביותר בארה"ב, אלא גם להבטיח שלכל תלמיד יש גישה קבועה למחשב או טאבלט. בלי אלו, הפער בין עשירים לעניים יתרחב בקצב מואץ ויהיה בלי ניתן לגישור.