אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בנק ישראל קונה מכל הבא ליד - והמחיר? צילום: סיון פרג'

דעה

בנק ישראל קונה מכל הבא ליד - והמחיר?

בנק ישראל החליט לרכוש בשנת 2021 מט"ח בסכום של 30 מיליארד דולר, אג"ח ממשלתי בסכום של 85 מיליארד שקל, ואג"ח קונצרני מדורג בסכום של 15 מיליארד שקל. מחיר המדיניות הזאת הוא הפסדי ענק על חשבון הציבור

29.01.2021, 07:28 | דוד מילגרום
ניתן לפרש בשתי דרכים שונות את ההחלטות האחרונות של בנק ישראל לרכוש בשנת 2021 מט"ח בסכום של 30 מיליארד דולר, במקביל לרכוש אג"ח ממשלתי בסכום של 85 מיליארד שקל, ואג"ח קונצרני מדורג בסכום של 15 מיליארד שקל.

קראו עוד בכלכליסט

הדרך הראשונה היא הכרה בכך שבנק ישראל הינו בנק מגיב, יוזם, שאינו שוקט על שמריו בתקופת משבר חריפה, מבין היטב כי בתקופות חריגות נחוצות תגובות חריגות, מפנים היטב כי הבנק לא יכול להישאר אדיש למצב היצואנים וכגון אלו. לא קשה לציבור לאמץ פרשנות שכזאת: בנק ישראל עושה מאמצים רבים לשווקה, התקופה באמת חריגה וגם בנקים מרכזיים בעולם נוקטים בהתערבות דומה.

נגיד בנק ישראל פרופ נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון | צילום: אלכס קולומויסקי נגיד בנק ישראל פרופ

אבל קיימת אפשרות, ולו תיאורטית, לפרשנות שונה לחלוטין. לפי פרשנות זאת בנק ישראל חיי בפחד מתמיד כי יאשימו אותו באי עשייה – חטא שבימינו אין חמור ממנו. פחד זה דוחף את הבנק לצעדים שאינם הכרחיים ואף מזיקים, אך יתרונם הגדול הוא בכך שהבנק נתפש באופן חיובי, מקבל מחמאות על כך וגם אם הצעדים שגויים, קשה להוכיח זאת – לפחות בטווח הנראה לעין.

כדי להשיב איזו פרשנות משקפת יותר את המציאות, יש לבחון כל החלטה לגופה ולנתח אם תועלתה עולה על נזקה.

רכישת אג"ח ע"י ממשלת ישראל בשוק המשני בסכום אדיר של 85 מיליארד שקל, מוסברת על ידי הבנק כרצון להקל את תנאי האשראי במשק, לתמוך בפעילות הכלכלית והיציבות הפיננסית. אלא שלא היתה כל בעיה בתנאי האשראי במשק עוד ערב התערבות בנק ישראל. הריבית לטווח ארוך הייתה ועודנה נמוכה, ללא תקדים לעבר. לשם השוואה בתקופת האינתיפאדה בתחילת שנות ה-2000 הריבית ארוכת הטווח האמירה לכ-13%! ואילו בנק ישראל לא היה מתערב ברגל גסה במסחר החופשי, יכול שהריבית ארוכת הטווח במשק היתה עולה בכמה שברי אחוזים ואולי אף אחוזים בודדים.

בכך היתה הריבית משקפת טוב יותר את רמת הסיכון ארוכת הטווח של ממשלה ש-40% מהוצאותיה הינן גירעון המחייב גיוס חוב. זהו מהלך טבעי ורגיל של הדברים ולא היה בשוק ההון שום משבר שחייב את התערבות בנק ישראל. את מחיר הרפתקה זו משלמים בראש ובראשונה הפנסיונרים והחוסכים לפנסיה, שבאופן מלאכותי זוכים מכאן ולהבא לריבית נמוכה שאינה משקפת סיכון על חסכונותיהם, אך לא רק.

רכישות המט"ח של בנק ישראל נראות תמוהות לא פחות. מדובר בזרמי מט"ח ענקיים שזורמים אל המשק וממנו ואין כוח שיכול לשנות את תנועתם, אלא לפרקי זמן קצרים. כבר שנים הבנק רוכש מט"ח כדי להשפיע על שער החליפין והגיע כבר ליתרות של מעל 170 מיליארד דולר המהווים 40% מהתוצר. אלא שסכומי עתק אלו הוצאו לריק, כי גם לאחר הוצאתם - אנו נמצאים בנקודה הנמוכה ביותר זה שנים של הדולר מול השקל.

מחיר מדיניות זאת הוא הפסדי ענק במאזן בנק ישראל על חשבון הציבור. אך חמור מכך - בנק ישראל לקח על גבו לפתור בעיה שאינו יכול לה. כל שהיה עליו לעשות הוא לומר לממשלה שלא ניתן לשלוט על שער החליפין הנומינלי ולכן המצב מחייב את הממשלה לנקוט בצעדים אמיצים להורדת עלויות שקליות שבהן נושאים היצואנים, כמו ארנונה, מיסי מעסיקים, רגולציה חונקת, מכסים ועוד. מנקודת ראות היצואנים צעדים אלו היו יכולים לאזן את שער החליפין הנמוך ואף ליצור פיחות ריאלי מועיל.

על כל אלו עולה האבסורד והנזק ברכישת אגרות חוב של חברות מדורגות על ידי בנק ישראל, תוך יצירת עיוותים בשוק ההון בסכום של 15 מיליארד שקלים.

אז מהי הפרשנות הנכונה לצעדיו אלו של הבנק – הקונה מכל הבא ליד – לישראל – ישפוט הציבור, אך נזכור בגעגועים שכאשר בנק ישראל לקה בפרץ דומה של היפראקטיביות בתקופת המשבר העולמי בשנת 2008 ורצה לתת ערבות מדינה לכל אגרות החוב הקונצרניות – כולל אלו של דנקנר ופישמן – גילגל אותו שר האוצר דאז רוני בראון מכל המדרגות.

דוד מילגרום הוא הממונה על התקציבים באוצר לשעבר

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות