אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"לא כל יצירה פלסטינית צריכה לשאת על כתפיה את סבל העם" צילום: אלעד גרשגורן

"לא כל יצירה פלסטינית צריכה לשאת על כתפיה את סבל העם"

השחקן והזמר ריאד סלימאן נולד וגדל בחיפה ומשתייך לסצנה היצירתית שלה. בסדרה החדשה "נאפס" הוא מגלם סטודנט ערבי היפסטר שנהפך לסוחר סמים תל־אביבי, והתפנית העלילתית הזאת מפתיעה גם את החברה שממנה בא "כי אפילו לערבים יש טייפקאסט על איך נראה ערבי"

17.03.2021, 08:38 | רותה קופפר

"לא קל להיות ערבי בעיר", אומר קייס, הדמות שאותה מגלם השחקן ריאד סלימאן, בפרק השלישי של הסדרה "נאפס", שעלתה בשבוע שעבר ב־HOT. קייס הוא אחד משלושת הגיבורים בסדרה הסוחפת שיצרה מייסלון חמוד (ראו מסגרת), וגם הוא כמו שני הגיבורים האחרים מתמודד עם הזהות המורכבת של להיות גם פה וגם שם. "אני שואל את עצמי מי קייס האמיתי: ההיפסטר התל־אביבי החרא או הטייבאווי?". לסוגיית התל־אביבי מול הטייבאווי — כלומר תושב טייבה — יש תשובה ברורה כאשר קייס בן עפיף בשמו המלא נפגש עם נציג ההוצאה לפועל, המתדפק על דלתו.  "תגיד, אני נראה לך ערבי?!", הוא אומר לו בכעס, וזה משיב נבוך: "מצטער, אחי".

קראו עוד בכלכליסט:

בראיון בזום מביתו בחיפה נשאל סלימאן על משבר הזהות של דמותו. "אני מאמין שבשבילו שתי הזהויות מאוד אמיתיות. מכורח ההסתגלות הוא למד להחליף את המסכות: למד איך להיות קייס התל־אביבי השלם כשהוא בעיר, וכשהוא חוזר הביתה לכפר להיות קייס קצת אחר. 

מתוך “נאפס". גם ההיפסטרים התל־אביבים וגם העבריינים הפלסטינים משתייכים לתרבות שוליים
<br>, צילום: באדיבות HOT מתוך “נאפס". גם ההיפסטרים התל־אביבים וגם העבריינים הפלסטינים משתייכים לתרבות שוליים <br> | צילום: באדיבות HOT מתוך “נאפס". גם ההיפסטרים התל־אביבים וגם העבריינים הפלסטינים משתייכים לתרבות שוליים
<br>, צילום: באדיבות HOT

“זה משהו שמאפיין ערבים החווים את משבר הזהות הזה במעבר ממקום קטן יותר לעיר הגדולה. אבל לא רק. אני חושב שרוב הצעירים שלא באים מעיר הגדולה — יהודים או לא — שואפים להגיע אליה כדי לפרוץ בשוק יותר גדול, לעבוד בתעשייה יותר גדולה". 

על הסצנה עם נציג ההוצאה לפועל אומר סלימאן ש"זה מצחיק ומציאותי. כשאתה עובר לעיר הגדולה, אתה מתעלם ומשכיח דברים, כדי להיות מישהו ששייך, וקייס משתמש בזה לטובתו. גם אני חווה את זה. אומרים לי: 'אתה לא נראה ערבי'. איך אמור להיראות ערבי? בקטע אחר בסדרה

נהג מונית ערבי מתפלא שוורדה ערבייה, כי היא נראית תל־אביבית. כלומר אפילו לערבי יש טייפקאסט על איך נראה ערבי. אני נולדתי וגדלתי בחיפה, ואני לא מתאמץ להיות משהו אחר. כמוני יש עוד אלפים. לא היה לי קשה לגלם את הדמויות האלה". 

סלימאן (33) בא, כאמור, מהעיר חיפה והוא  נצר למשפחת אמנים: אמו היא שחקנית התיאטרון ראודה סלימאן ואביו כמאל סלימאן הוא זמר. "המשפחה המורחבת שלי מהצפון היא יותר מסורתית, אבל אני לא גדלתי עם הטאבואים שקייס מתייחס אליהם. אני מאוד אוהב את חיפה, את כל חלקיה וכל צדדיה. אני אוהב אותה כי יש בה פן ערבי, אבל גם באופן כללי. גדלתי בבניין משותף מגיל אפס. היו לי שכנים אשכנזים, מזרחים, רוסים, וגם ערבים נוצרים וגם מוסלמים. כשיש לך את זה בנורמה מגיל צעיר — זה לא משהו מיוחד. אני לא מתאמץ כדי שיהיו לי חברים ישראלים. אני מתחבר עם מי שמתאים לי מבחינת חשיבה והבנה. הבחירה שלי בחברים לא קשורה ללאום ולדת, אלא לסנכרון בינינו. לצעירים בכל העולם יש שפה משותפת. אני חושב שזה אחד היתרונות של הגלובליזציה. 

סלימאן גדל לתוך עולם היצירה וכבר בתור ילד השתתף בסרטים שאמו שיחקה בהם. אחרי הלימודים נסע לגרמניה, להאנובר וברלין, וחי שם במשך חמש שנים. "כשחזרתי, חברתי ללהקת רוק ערבית מעכו, Khalas Arabic Rock Orchestra, עשינו מטאל בערבית. אני סולן הלהקה. בשנה וחצי האחרונות אנחנו פחות פעילים בגלל שכל אחד עושה דברים אחרים. אבל הלהקה די הצליחה. עשינו סיבוב הופעות באירופה, 30 הופעות ב־35 ימים"

במקביל התחיל לשלב עבודה בתחום הקולנוע, וגילם תפקיד ראשי ב"Love, Theft and other Entanglements", של מועייד עליאן, שהוקרן בפנורמה של פסטיבל הסרטים בברלין ב־2015, והיה מועמד לפרס בו. 

זו קומדיה שחורה בשחור־לבן על שני אנטי־גיבורים, חייל ישראל חטוף שנמצא בתא המטען של גונב מכוניות, שנתקע איתו, וכל העולם מחפש אחריהם. 

אל הסדרה הנוכחית הגיע לאחר שהיה לו תפקיד קטן ב"לא פה, לא שם", סרט הפיצ'ר של חמוד, ואף היה מועמד לפרס אופיר על כך. הסדרה מתרחשת ב־2008, שנתיים לפני פרוץ האביב הערבי. "אלה השנים שבאמת התחיל לקרות משהו בסצנה הפלסטינית בתל אביב־יפו", מסביר סלימאן. "אז נפתח ה'אנה לולו' ביפו, מין מרכז תרבות שוליים ערבית בתל אביב, שבו גם ישראלים וגם פלסטינים באו להקשיב למוזיקה ערבית. 

"אני חזרתי לחיפה ב־2011 בידיעה שחברים שלי התחילו להזיז דברים, כי לפני כן לא היתה באמת סצנה פלסטינית. לפני שנסעתי לגרמניה ב־2007, היה לי קשה להיכנס למועדון לילה פה בחיפה כי הסלקטור לא היה מכניס ערבים. לא היה מרחב משלנו שבו יכולנו לעשות תרבות שוליים. חזרתי לכאן כי הרגשתי שהיצירה שלי אמורה להיות פה. יכולתי להשתלב שם, אבל שם אני אחד ממיליון, וחשבתי שפה זה המקום שאני טוען את הסוללות. פה אני רוצה להוציא את החומר שלי, כי אני מפה”. 

ביחד הקימו קולקטיב בחיפה שנקרא ג'אסאר קרו, ב”שיתוף עם חבר'ה מיפו. מייסלון ואני היינו חברים מאוד טובים לפני שהתחלנו לעבוד ביחד”. 

הזהות הפלסטינית חשובה לו אבל הוא לא מרגיש כבול אליה. “אני נושא את הזהות הפלסטינית לכל מקום שאני נמצא אבל רואה אתגר בלעשות דברים שונים ופחות סטיגמטיים. אני לא חושב שכל תוכן פלסטיני חייב לשאת על הכתפיים את האחריות לכל הסבל של העם הפלסטיני, יש גם סיפורים אישיים שמסמלים סיפורים אישיים ולא את הכלל”.  

אפשר גם לומר שיש משהו הזוי בחיבור בין ההיפסטרים התל־אביבים לעולם התחתון. מה המשמעות של החיבור הזה? "אני לא חושב שיש קשר ישיר בין הסצנה הפלסטינית לעולם התחתון הפלסטיני חוץ מזה ששניהם בשוליים. יש בעיה גדולה של פשע ואלימות שנוצרה בגלל פערים בחברה בארץ כולה. אני לא פוליטיקאי ואפילו לא מצביע בבחירות, אבל אם כבר אז 'נבחרי העם' צריכים לטפל בעניין כמה שיותר מהר".

* * *

מבוא להישרדות

"נאפס" היא דרמת פשע קומית על סטודנטים פלסטינים החיים בתל אביב ב־2008, ומנסים להקים לעצמם קהילה יצירתית משוחררת. הסדרה של מייסלוּן חמוד, שסרטה הקודם עטור הפרסים "לא פה, לא שם", עוסק גם הוא בבנות הקהילה הזאת. הסדרה החדשה מתארת את הווייתם של הצעירים הפלסטינים, דרך שלוש דמויות עיקריות: וורדה (מאיסה עבד אלהאדי), סלאח (איימן דעו) וקייס (ריאד סלימאן), שמסתבכים כאשר הם מתפתים לעבוד בשביל משפחת פשע פלסטינית יפואית בסחר בסמים.

הסדרה פותחת צוהר אל עולם לא מוכר, צעיר וסוחף, אלא שהפעם בונה עליו עוד עלילה, של אקשן וקומדיית טעויות. הסדרה, המשודרת בימי חמישי ב־HOT3 וב־HOT VOD, מתארת את החיים של שלושה סטודנטים: קייס למד חשבונאות, אבל פרש; וורדה סטודנטית למשחק (המיועדת לתפקיד ב"גטו" של יהושע סובול); וסלאח סטודנט לעיצוב, שאמו וכוכבות קולנוע מצריות הן מקורות ההשראה שלו. 

שלושתם חיים חיי סטודנטים רעבים ונענים להצעה שראוי היה לסרב לה מצד משפחת פשע שלא באה לשחק, כמו שאומרים. השילוב התל־אביבי הצעיר, של תרבות שוליים פלסטינית, הדומה מאוד לזו הישראלית, במפגש עם משפחת הפשע והשוטרים המצחיקים שבעקבותיהם, יוצר עולם חדש, מקורי, מעניין ומפתיע. כל זה בקולה הייחודי של חמוד, שכבר הותירה רושם רב בסרטה הקודם.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות