אגדת קולונל Tomb: הסיוט הכי גרוע של טייסי ארה"ב

שלום, כאן הקברניט; יש אגדות שנועדו לחנך וללמד את השומעים. יש אגדות שנועדו להפחיד ולהזהיר, ויש כאלה שהן פשוט חזקות יותר מכל מציאות. כזו היא האגדה של קולונל טומב - הטייס הכי פראי ואגרסיבי של צפון וייטנאם, שהיכה בטייסי ארצות הברית בשנות השישים והשבעים. עד כדי כך, שהוא רדף אותם בסיוטים, וגרם גם לאמיצים ביותר לשקשק מפחד.

סיפורנו מתחיל באמצע שנות השישים, כשהחליטה ממשלת ארה"ב להפציץ את צפון וייטנאם הקומוניסטית, במבצע שנקרא "רעם מתגלגל". הרעיון היה לפגוע בתשתיות של האויב אך בלי להזיק ליועצים ונציגים מבריה"מ ששהו במדינה, כדי שלא לתת לסובייטים עילה להצטרף לחגיגה ולהצית בטעות מלחמת עולם שלישית.

הבעייה: הסובייטים היו ממש בכל מקום, וכדי לא לפגוע בהם הוגדרו מגבלות מטורפות של פתיחה באש. למשל, רוב המטרות שהופצצו היו חסרות ערך צבאי, למטוסי קרב אסור היה לרדוף אחרי מטוסי אויב לפני שפתחו עליהם באש ועוד.

ובימים האלה, החל לפרוח חיל האוויר הצפון וייטנאמי: מאות מפציצים כבדים ומפציצי קרב, מטוסי תקיפה ואחרים הופיעו בשמיו, ויצרו הרבה הזדמנויות לצבירת הישגים. לרוב, הצליחו לשבש משימות של ארצות הברית אפילו בלי להסתכן בקרב אוויר: פשוט התקרבו בגובה נמוך, ואז טיפסו והפתיעו את מפציצי ארה"ב. צרור או שניים מהתותחים, והאמריקאים נבהלו, זרקו את הפצצות רחוק מהמטרה ונמלטו - לפעמים, אל מארבי נ"מ שקטפו אותם מהשמיים.

השיטה היתה מושלמת עבור חיל האוויר המקומי, שהיה קטן מאוד ביחס לכוח האמריקאי; קרבות אוויר אמנם התרחשו, אך הווייטנאמים ניסו להימנע מהם, ותקפו מטוסי קרב רק כשהצליחו להפתיע אותם והיו ביתרון מספרי.

אבל טייס אחד לא שיחק לפי החוקים; במקום להכות במפציצים ולברוח, הוא נשאר בשטח. במקום להימנע ממטוסי קרב אמריקאיים, התנפל עליהם כשהופיעו.

ובמקום לתקוף רק ביתרון מספרי, היכה ביריביו כשהוא מגיע לבד. מין סופר-טייס קרב, שלפי המודיעין האמריקאי נקרא קולונל טון (Toon). השם אינו מדויק; נטען גם ששמו נגויאן טון, ובשטח כונה קולונל טומב (Tomb - אחוזת קבר). והוא היה פשוט טייס מהסיוטים: בין 1965 ל-1972 הפיל כ-14 מטוסים אמריקאיים.

הוא השתמש רק במיג 17, מטוס ישן וחלש בהרבה מהפאנטום האמריקאי, אך גם קל וזריז יותר. המיג נשא טילים, אך בקרב התבסס רק על סוללת התותחים בחרטומו: שני קנים 23 מ"מ, ותותח 37 מ"מ; אין מטוס שחוטף צרור מדבר כזה ולא מתפרק.

כשזיהה פאנטומים אמריקאיים שהגיעו לסייע למטוסי תקיפה, התיישר מולם ופתח מצערת; טייסי ארצות הברית ניסו להחזיק את טומב בכוונת ולהשיג נעילה - אך הוא הסתער במהירות והטילים שלהם לא הספיקו להינעל. הפגזים שלו קרעו כך פאנטומים, מפציצי קרב מהירים F105 ועוד.

האמריקאים התקשו להיכנס איתו לקרב צמוד; הטילים שלהם היו בלתי אמינים בעליל, ולדגמים המוקדמים של הפאנטום כלל לא היה תותח. כשהסתמכו על עוצמתו האדירה של הפאנטום כדי להתרחק, במטרה להסתובב ולנסות שוב לנעול ולשגר - נצמד אליהם טומב כמו ריח רע, ותקע להם צרור באגזוז.

טייסי חיל האוויר האמריקאי וחיל הים האמריקאי בכל זירת וייטנאם עלו למשימות כשהם אומרים זה לזה "נו, אין מצב שיבוא קולונל טומב, שמעתי שראו אותו בגזרה אחרת".

המודיעין האמריקאי ניסה להשיג מידע, להבין מי זה קולונל טומב בעצם ואיך דווקא הוא מצליח לנקנק להם את הטייסים הכי טובים. ואולם, המידע היה שבור וחלקי, ואפילו לא הצליחו להבין באיזו גזרה הוא מוצב. כך רדף טומב את איוביו בסיוטים שלהם במשך שנים, עד ליום אביבי אחד, ה-10 במאי 1972.

היום הזה התחיל כמו הרבה אחרים בטייסת 96; צוותי הפאנטומים עלו לסיפון ההמראה של נושאת המטוסים קונסטליישן, ביצעו סבב בדיקה של המטוסים, נקשרו בכיסאות והמריאו. 35 פאנטומים התקבצו בשמיים כשחלקם עמוסים בטילי אוויר-אוויר ואחרים בפצצות, ואז פנו לעבר וייטנאם. המטרה: תחנת הרכבת והמחסנים במתחם היי דואנג, לא רחוק מהאנוי הבירה.

הכוח טס במהירות ובעצבנות, כשהטייסים סורקים את השמיים במבט והנווטים מהפנטים במבטם את מסך המכ"מ. היה מודיעין על סיורי אויב, אך הטיסה לגזרת הפעולה היתה שקטה מאוד - בדרך כלל סימן למלכודת.

לאחר שהגיעו ליעד והטילו פצצות, נצבעו השמיים בפסי אור: מטוסי מיג 17 זריזים הבליחו מאחורי ענן, והיכו בכוח האמריקאי. אחד הפאנטומים, אות קריאה "שואוטיים 100", הוטס בידי הצוות הכי טוב של צי ארצות הברית: הטייס רנדי קמינגהאם והנווט ווילי דריסקול, שכבר הצליחו להפיל מיגים בעבר.

הם נכנסו לקרב והצליחו לפגוע בשני מיגים, במהלך קרב המוני עם 22 מיגים, ביניהם גם מטוסי מיג 21 חזקים. השמיים היו גדושי מטוסים, והמשימה הושלמה; האמריקאים פנו לנתק מגע ולברוח הביתה. ואז קלטו אנשי שואוטיים 100 מיג שמגיע מחוץ לאזור הקרב ופשוט נעמד מולם: קולונל טומב.

למזלם, חמקו ממכת האש הראשונית שלו וניסו להסתובב ולנעול טיל. טומב לא התקשה לברוח להם, לפנות חד יותר ולהתיישב להם על הזנב בעודו יורק אש. בתמרונים פראיים הצליח קמינגהם לברוח, בעוד דריסקול מביט סביבו ומדווח על מיקום המיג.

לאחר כמה ניסיונות כושלים לנער את טומב, פתח קמינגהם את המבערים והפאנטום טיפס לגובה - עמדה בעייתית כשיש לך מיג על הזנב. שלוש פעמים ביצעו תמרוני מספריים אנכיים, ושלוש פעמים נצמד טומב, ירה ופספס ממש במטרים בודדים. ואז בבת אחת בלם הפאנטום, ואיבד המון מהירות. טומב לא הספיק לבלום בזמן ועקף אותו - ואז כמעט נכנס להזדקרות.

כדי לברוח מהכוונת של קמינגהם, התהפך המיג והחל לצלול, בעוד הפאנטום מסתובב אחריו. קמינגהם הספיק לנעול טיל ולירות ממש כלפי מטה, שהאיץ מהיר מהרגיל בסיוע כוח הכבידה - והטיל הזה נשתל במנוע של טומב והפך את המטוס לכדור אש; צוות שואוטיים 100 שחט את הדרקון, הרג את קולונל טומב האגדי.

לאחר ההפלה, חטף שואוטיים 100 טיל קרקע אוויר באגזוז, וכמעט התרסק - אך הצליח לצלוע מחוץ לשטח אויב, והטייסים נטשו מעל הים ונמשו בידי חבריהם. כשחזרו קמינגהאם ודריסקול לנושאת המטוסים קונסטליישן, אנשים נשאו אותם על כפיים, ואחרים דחפו חברים כדי לחבק אותם ולתת להם כיפים.

שני הטייסים הפכו לגיבורים הכי גדולים של הצי: חבריהם העריצו אותם כי פטרו אותם מאימת קולונל טומב; האדמירלים אהבו אותם כי הנה צצה הוכחה שטייסי הצי טובים יותר משל חיל האוויר; והפוליטיקאים אהבו אותם משום שההישג שלהם היה ניצחון שקל להתפאר בו, בתוך מלחמה שזוכה לביקורת עצומה. וכל הסיפור השתלם לצי: שני הטייסים הוצבו בעורף, ביחידה קטנה ונישתית לאימוני קרבות אוויר, יחידה שבקושי קיבלה תקציב ועתה נשפכו עליה מיליונים; כמה שנים אחר כך עשו עליה סרט שקיבל את שמה, "טופ גאן".

וכשרנדי קמונגהאם השתחרר, הלך לפוליטיקה ונהיה בעצמו סנאטור. ברבות הימים, התברר שקשריו הטובים עם יצרני נשק כללו שוחד של מיליוני דולרים והבחור גמר בכלא - אך את תהילת החיסול של קולונל טומב אף אחד לא יעז לקחת ממנו - טייס אגדי שהפיל טייס אגדי.

ואגדות, כמו שאמרתי, לפעמים חזקות יותר מהמציאות. אך לא משנה כמה פעמים מספרים אותן, הן נשארות אגדות; במשך שנים רבות ניסו היסטוריונים ללמוד עוד על קולונל טומב, להבין מיהו האדם שהצליח להקפיא מפחד אלפי טייסים אמיצים. וכל בכירי חיל האוויר הצפון וייטנאמי מאותם ימים שמחו לעזור לחוקרים, אך אמרו שוואלה, הם מעולם לא שמעו על קולונל טומב.

איך זה יתכן? הרי היה אלוף הפלות סופר-מוכשר ואגרסיבי ביותר שניקנק אמריקאים והקרבות עמו מתועדים ביומני מבצעים וסרטי ירי. המוני טייסים אמריקאים דיווחו על מיג 17 מספר 3020 ועל איך התקרב אליהם וראו את כל סימני ההפלות על דופנו. והשלטון הקומוניסטי בווייטנאם בעצמו התרברב ביכולות וביצועי הטייסים שלו מול ארה"ב.

מכאן הסיפור קצת מסתבך, כי פשוט אין תשובה מוחלטת. ההערכה הראשונה היא שכמו הסטיג של טופ גיר, גם הטומב הוא יותר מטייס אחד. בצפון וייטנאם ההפלות סומנו לפי מטוס ולא לפי טייס - כך שאם 14 טייסים שונים הפילו פאנטום בעודם טסים במיג 3020, כל ההפלות יסומנו עליו.

ההערכה השנייה היא שצוותי ההאזנות של ה-CIA אשר ניטרו רשתות קשר וייטנאמיות פשוט פישלו: אין שום מידע מובהק שהתייחס לאלוף הפלות בשם טומב. למעשה, בחברה הצפון וייטנאמית אין בכלל שם כזה; באותה מידה, היו יכולים לקרוא לו ציון, יחזקאל או נורמן.

כנראה שקציני האזנות שמעו משהו אחר וייחסו אותו לטייסי קרב. וכך נוצרה לה טעות מעגלית בה קציני מודיעין בכירים שלחו קציני איסוף זוטרים ללמוד על קולונל טומב, והם פשוט הביאו מידע שגוי מאוד. באותה התקופה היה ל-CIA מידע על טייסי האויב ממש ברמת הפרט, אבל תועדו טעויות תרגום וליקויים מודיעיניים אחרים - כפי שקורה לכל צבא בכל מלחמה.

את ההערכה השלישית אני הכי אוהב: שטומב בכלל לא היה מקומי, אלא טייס קרב רוסי מנוסה ביותר, אחד המדריכים ששלחה בריה"מ לצפון וייטנאם. טייסים רוסים נלחמו בצבאות אחרים לא פעם תחת דגל של מדינה אחרת, כפי שקרה במלחמת קוריאה ובמלחמת ההתשה. האמת אולי משלבת כמה מההערכות.

רגע, אז אם קולונל טומב היה כנראה גיבור דמיוני - איך צמחה האגדה סביבו? מדוע החזיקה כל כך הרבה שנים? משום שלאגדות יש תפקיד חשוב בחיינו, והאמריקאים הצטרכו שקולונל טומב יתקיים, לא משנה איך. גם אם צריך להגזים או להמציא אותו; בלעדיו, היה עליהם להודות באמת - שטייסי צפון וייטנאם מצליחים לנצח אותם למרות שיש להם טכנולוגיה נחותה ופחות מטוסים. מצליחים, כי הם פשוט טייסים טובים לא פחות.

איזה נרטיב נשמע לכם יותר מרגיע, "האויב שחשבנו שהוא גרוע? אז הטייסים שלו טובים לא פחות מאיתנו!" או "האויב שחשבנו שהוא גרוע? אז יש לו טייס אחד ממש טוב!". כשאגדת קולונל טומב מסתובבת בין השורות, ימריאו טייסי ארה"ב בתחושת ביטחון ועליונות, יהיו מוכנים לקחת סיכונים, לא לסגת כשלאויב עדיפות טקטית. וכשזה נעשה בצורה שקולה ומחושבת, משיגים כך יותר ניצחונות.

זמן רב ניסו חוקרים להתחקות אחר שורשי מיתוס קולונל טומב, והועלו כמה מועמדים אפשריים - שנפסלו כולם; למשל נגויאן ון קוק, אלוף ההפלות הווייטנאמי המוביל של המלחמה, הפיל תשעה אמריקאים - אך עשה זאת במטוסי מיג 21 ומעולם לא טס על מטוס מספר 3020. אלוף הפלות אחר, נגויאן ון ביי, אמנם הטיס מיג 17 וצבר שבע הפלות - אך גם הוא לא הטיס את 3020, ולא בגזרות בהן נצפה הקולונל.

ומה עם טייסים שנתקלו אישית בקולונל טומב? אנשים רציניים שנשבעים שראו את האלוף החמקמק ובקושי חמקו מהתותחים שלו? קל לשכוח שהמלחמה היא ממלכת אי הוודאות, ושערפל הקרב מסמא גם את העיניים הכי מנוסות. למשל, לא מן הנמנע שכל יריב שתמרן באגרסיביות מיד הקפיץ להם במוח אזעקת-טומב, ומס' 3028 נראה כמו 3020. זה קורה וזה אנושי. אז בעצם, את מי הפיל שואוטיים 100 בסוף אותו קרב ב-1972? אף אחד לא יודע.

עד היום, לא ברור את מי הפיל שואוטיים 100 בסוף אותו קרב ב-1972, ולמרות ריבוי ההשערות, העובדה השרירה היחידה היא שלא היה טייס קרב בשם קולונל טומב בשירות צפון וייטנאם. את האמת לאמיתה כנראה שלא נדע לעולם, והקולונל ימשיך לרדוף את חלומותיהם של ותיקי המלחמה ההיא, עוד אגדה שאבדה בין דפי ההיסטוריה. טיסה נעימה!