"חייתי במטוסים, עכשיו נהייתי קהילתית"

״ההתפרעויות והטירוף שהיו ביפו בחודש שעבר לא ריפו את ידיי לרגע״, אומרת נירה יצחקי, הבעלים של גלריה שלוש, שתיפתח במשכנה החדש ברחוב הצורפים ביפו באוקטובר בחלל יפהפה מהתקופה העותמאנית. בינתיים בסוף השבוע נחנך הרזידנסי החדש, מתחם שהות־אמן, שאותו היא הקימה ומנהלת (בשיתוף מינהלת יפו העתיקה), עם תערוכת רטרוספקטיבה של אורי גרשוני, אמן הגלריה. יותר מכך: במצב המתוח והנפיץ ביפו שאחרי הפרעות יצחקי מאתרת הזדמנות לגיוס כספים למען הרזידנסי, שעלותו 1.5 מיליון שקל בשנה. ״אני מכירה הרבה אנשים טובים, יהודים וערבים, שהלכו יד ביד בהפגנות לדו־קיום וגם יתגייסו למען הדבר הזה, דווקא עכשיו״, היא אומרת.

את הגלריה הראשונה שלה פתחה יצחקי ב־1985 ברחוב שלוש בנווה צדק וארבע שנים אחר כך עברה למקלט ברחוב חיסין. המעבר הבא היה ב־2010 לבניין לשימור של חמש קומות ברחוב מאז״ה, שנהפך למין מרכז תרבות. בקומה הראשונה התמקמה תולעת ספרים – חנות לספרים ובית קפה – והקומה העליונה שימשה לקונצרטים קאמריים, שיזמה יצחקי. מרחב התצוגה היה מרשים אך מאתגר מכיוון שבמקור שימש למגורים  ויצר תערוכות מוצלחות ומוצלחות פחות. לפני כשנה, בתקופת הקורונה, נגמר החוזה של הגלריה, ויצחקי חיפשה מקום חדש.

תקופת הקורונה הקשתה על לא מעט חללי תצוגה, בעיקר כלכלית, ״בחודשים הראשונים היה הלם, אחר כך הרכישות התחילו לחזור״, אומרת יצחקי. ועלתה המחשבה שיצחקי תנצל את העיתוי ותפרוש.

אבל שנה אחרי אנחנו נפגשות בתחילת השיפוצים במבנה העצום החדש ביפו המשתרע על פני כ־750 מ״ר, משם אנחנו ממשיכות לבית הרזידנסי היפהפה, בניהולה, שבו יתארחו אמנים ואמניות מהארץ ומהעולם. ״בתקופת הקורונה הבנתי שיש עוד מיליון דברים בעלי משמעות בתחום שאני רוצה לעשות ולא עשיתי. למשל, להתחיל ליצור שיתופי פעולה בין אמנות פלסטית לבין מחול ותיאטרון. איך יכול להיות שלאירוע בסוזן דלל לא מגיעים אנשים מעולם הציור והפיסול ולאופרה לא מגיעים אנשים מתחום המחול? מה, לא מעניין אתכם לבוא ולראות מה אנשים עושים?".

את הבינתחומיות הזאת היא מקווה לייצר ביפו, מקום שאליו הגיעה די במקרה. ״עד עכשיו היה ליפו העתיקה שם של מקום של יודאיקה והמון חנויות קטנות לתיירים״, היא אומרת. ״לא הייתי חושבת להגיע לפה אם לא הייתי שומעת, במקרה, שיש כוונה להפוך את יפו למקום של אמנות גבוהה, מבחינה תרבותית וקולינרית. הרגשתי שהפעם יש לזה סיכוי אמיתי״.

אחת הראיות לרצינות הכוונות, מבחינתה, היא המבנה של הרזידנסי בן שבעת החדרים שמנהלת יפו השקיעה בו כ־5 מיליון שקל. ״זו מתנה גדולה מאוד שהם נותנים לקהילת התרבות והאמנות. והכוונה היא להרחיב את הפעילות של הרזידנסי מול הקהילה הקיימת״, היא אומרת. ראיה נוספת היא הדירות והסטודיאות שהמנהלת מייעדת ליוצרים וליוצרות בשכר מסובסד. הצייר אמיר נוה, אמן הגלריה החדש (בעבר אמן גלריה זומר), כבר עבר למקום. לדברי יצחקי, יש עוד כמה וכמה יוצרים מתחום הספרות והמחול שנמצאים במשא ומתן עם הרשות. 

״כל פנייה שמגיעה מאמן עוברת אליי ויש לי מנדט להמליץ על אמנים שייכנסו לפה. למשל, אני מתכננת להביא אמנים שהיה להם סטודיו ב׳סטודיו בנק׳ בתל אביב וברגע אחד נאלצו להתפנות כי הוא נסגר מטעמי בטיחות ואני פועלת עכשיו להכנסת אמנים חברתיים. הנושא של הקולקטיב נהפך לדבר המשמעותי בעולם. כל המועמדים לפרס טרנר מטעם הטייט הם קולקטיב. זה משהו שלא היה עד לפני שנתיים. בכלל, העיסוק של האמנות בשאלות חברתיות מתרחש עכשיו בכל מקום בעולם. אני חייתי לפני כן במטוסים, אני בכלל מכירה קהילה? את השכנים שלי הכרתי? פתאום  גיליתי שיש ווטסאפ לבניין. מחיים סוליסטיים אני רוצה לראות דווקא חיי שיתוף קהילתי וחברתי״. 

נירה יצחקי בחלל הגלריה החדשה | צילום: עמית שעל

יצחקי מדמיינת שיתופי פעולה עם מרכזי אמנות ביפו, כמו גלריה אלמסן, בית קנדינוף ומגזין 3. ״אני מאמינה שכל האזור ייצא נשכר מהמעבר שלי, כמו שקרה במאז״ה, שהפך למרכז תרבות״.

השליחות החברתית תהיה נוכחת במרחב הציבורי, אך פחות בגלריה, שנותרת בעלת צביון מסחרי בלבד. ״אני קודם כל גלריסטית״, היא מדגישה, ״אני קודם כל עובדת עם אמנים, מייצגת אותם ומקדמת אותם. עכשיו, למשל, תוך כדי, אני משתתפת ביריד וירטואלי ארט בריסל ובדצמבר כבר אשתתף ביריד ארט באזל מיאמי״.

המעבר גם ייצר רענון בשורות אמני הגלריה?

״ראידה אדון ואמיר נוה הם אמנים חדשים בגלריה ויש עוד, שאני עדיין לא רוצה לחשוף. אני מתכוונת להוציא לפחות שליש ולהכניס שליש חדשים. אני רוצה לרענן את השורות כי אמנים צריכים להתפתח. כמו שאני לא יכולה לקפוא על השמרים, כך גם הם לא יכולים להרשות את זה לעצמם״.