פודיום האנושיות של סימון ביילס

זה כנראה הסיפור הכי גדול של אולימפיאדת טוקיו. סימון ביילס, מתעמלת על-אנושית, שגרפה תארים, משכה את ענף ההתעמלות לרמות חסרות תקדים והובילה את נבחרת ארה״ב לשיאים היסטוריים, עזבה את מזרן ההתעמלות באחד מרגעי השיא של המשחקים.

זה סיפור דרמטי במיוחד מאחר שביילס יצרה סטנדרט משל עצמה, כזה שגרם לה להיות מסוגלת לנצח תחרויות עם טעויות, פציעות, ועד אותו יום היא היתה ספורטאית ״לא אנושית״, שהצליחה לייצר ציפייה ותדמית של ״הבלתי מנוצחת״. ואז היא התרסקה במאני טיים.

אבל האם היא באמת התרסקה? ואיך מה שקרה לה קורה לנו בכל תחום בחיים. 

הנחיתה של סימון ביילס אחרי התרגיל בטוקיו. האם היא באמת התרסקה? | טוויטר

הנה 10 דברים שכולנו יכולים ללמוד על עצמנו מהאלופה הזו.

1. הנפש לא פראיירית

בניגוד לפציעה פיזית שלא ניתן לזייף, על הנפש שלנו למדנו לשקר. למדנו להדחיק, להשתיק, לספר לעצמנו ש״הכל טוב״. אבל כמו שאומר הזמר חנן בן ארי: ״הנפש לא פראיירית״. ביילס הגיעה לנקודה שבה לא יכלה יותר לשקר לנפש שלה: ״אני צריכה להתמקד בבריאות הנפשית שלי", אמרה והוסיפה: "אנחנו חייבים להגן על הראש והגוף שלנו ולא רק לעשות את מה שהעולם רוצה שנעשה״. לא משנה באיזה תחום אתם פועלים, תקשיבו לנפש - או, שאל תופתעו אם היא תחליט להביע את עצמה בטיימינג הכי גרוע מבחינתכם. 

2. בריאות נפשית זה דווקא לחזקים

הקריסה המנטלית של ביילס היא כבר מזמן לא אירוע חד פעמי, אלא המשך ישיר של סוללת ספורטאי-עילית ששברו שתיקה ושיתפו במאבק והסבל הנפשי שעובר עליהם. בהם: הכדורסלן וכוכב קליבלנד קווין לאב שחטף התקף חרדה במהלך משחק; מייקל פלפס, הספורטאי האולימפי המעוטר בכל הזמנים שהודה ששקל להתאבד בשל המאבק בדיכאון; מתאבקת ה-MMA רונדה ראוזי ששקלה לשים קץ לחייה אחרי הנוק אאוט הראשון שחטפה, וחשפה את הלחץ העצום שמופעל על הספורטאים המובילים; אנדרה גומש, כדורגלן ברצלונה לשעבר ששיתף שלא יצא מהבית בגלל התקפי חרדה; ועד לטניסאית נאומי אוסקה שהדליקה את הלפיד האולימפי בטוקיו וקשרה את הניצחון עם הערך העצמי שלה כאדם. הרשימה עוד ארוכה.  אז עם עד היום חשבתם שטיפול נפשי זה לחלשים - ברוכים הבאים למציאות, בריאות נפשית זה דווקא לווינרים. הווינרים הכי גדולים שאנחנו מכירים.

3. ניצחון הוא רק תחילת הלחץ

יום לפני אותה תחרות ממנה פרשה, פרסמה ביילס פוסט באינסטגרם, בו כתבה: "זה היה יום לא קל, אני מרגישה לפעמים את המשקל של העולם על הכתפיים. אני יודעת שאני גורמת לזה להיראות כאילו הלחץ לא משפיע עלי, אבל לעזאזל, לפעמים זה קשה. האולימפיאדה הזו היא לא בדיחה". 

זה כי הצלחה היא לא ״סוף הדרך״ אלא תחילת הלחץ. הלחץ בפסגה גדול יותר. 

4. פציעה זמנית לגאווה עדיפה על צלקת אינסופית לנפש

להפגין חולשה מול עיניו הבוחנות של העולם זו לא חולשה - אלא עוצמה. רובנו מדחיקים את הרצונות שלנו כדי שחלילה לא ניתפס כ״חלשים״. ביילס נתנה לנו שיעור אמיתי שהעוצמה שלנו היא דווקא ביכולת שלנו להיות חשופים, אנושיים.

5. אנושיות היא המדליה החדשה

למי שחשב שביילס תקבל מטר של ביקורות אחרי ״הכישלון״, טעה בגדול. מלבד כמה קיצוניים, הרוב הגדול שיבח את ביילס, שעלתה לפודיום שמעטים זוכים לעלות עליו - פודיום האנושיות - שעליו עלו מיליוני אנשים, שזכו באישור להיות אנושיים בעצמם. היא אפשרה לאנשים לשבת בבית ולהתנחם בעובדה שלא רק החיים שלהם קשים, ושגם ספורטאית-העל הזו היא בסך הכל בנאדם. וזהו המטבע החדש שהעולם קיבל.

6. התוצאה חשובה - הנפש יותר

ועל כך אין צורך להרחיב נכון? ואם אתם משוכנעים שהתוצאה יותר חשובה, אז תשאלו את מייקל פלפס שרצה להתאבד אחרי שזכה ב-5 מדליות, כי הוא לא היה מסוגל להתמודד עם החיים כאדם בלי השחייה.

מייקל פלפס. השיאן האולימפי התקשה להתמודד עם החיים מחוץ לבריכה | צילום: רויטרס

7. האדם לפני התפקיד

ביילס הגיעה למקום מכונן שבו האדם שהיא הפך להיות חשוב יותר מהתפקיד המרכזי בחייה - ספורטאית. הבריאות המנטלית שלכם יותר חשובה מהתוצאות שלכם - לא משנה מה אתם עושים.

8. ביטוח חיים - לנפש, עשיתם?

אנחנו עושים ביטוח לרכב, לדירה, לטלפון הנייד? ברור. ומה עם הנפש? ביטוח לנפש נקרא פוליסת ביטוח של ערך עצמי ללא תלות בתוצאה - זה הפתרון. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא לא איך מנצחים? אלא איך מייצרים זהות מנצחת ללא תלות בתוצאות. וזה גם מה שדור הספורטאים הבא זקוק לו.

9. לאבד את המדליה, ולזכות בערך שלנו כבני אדם

סימון היתה צריכה לאבד את המדליה, כדי לזכות במשהו גדול יותר. באישור שהערך העצמי שלה כאדם אינו תלוי בשום תוצאה. את זה היא שיתפה בחשבון הטוויטר שלה הבוקר: ״התמיכה והאהבה שקיבלתי גרמו לי להבין שאני הרבה מעבר להישגים שלי כמתעמלת, משהו שלא יכולתי להאמין לו בעבר״.

לפעמים המתנה הכי גדולה שאנחנו זוכים לקבל בחיים היא להפסיד את התוצאות שחשבנו שמגדירות אותנו - כדי להבין שהיינו בעלי ערך וראויים גם בלעדיהם.

10. לשנות את לוח הניקוד

המשחקים האולימפיים הם מיקרוקוסמוס של החברה שלנו, אנחנו מריעים לאלופים ומתעלמים מהמקומות האחרונים. אנחנו יושבים עם הילדים בסלון ומראים להם את ליאו מסי, כריסטיאנו רונלדו, את הענקת המדליות לאלופים, ושוכחים לתת כבוד לאלו שהזיעו את נפשם וירדו מנוצחים. ואולי זה הזמן לשנות את לוח הניקוד, ולהגדיר לוח כזה שיאפשר לנו לצאת כמנצחים גם בימים שבהם נפסיד על לוח התוצאות. להעריך מאמץ, השקעה, למחוא כפיים ולהוקיר את האצן שהגיע למקום 8 בריצת 100 מטר, כי הוא נתן את כולו. להוקיר את הישראלים שייצגו את המדינה ולא זכו, על כך שהיו אמיצים מספיק לחלום בגדול, במקרה שלנו, השחיינית הישראלית בת ה-17, אנסטסיה גורבנקו, שאמנם לא העפילה לגמר משחה ה-200 מטר מעורב אישי אך הצליחה להעפיל ל-100 גב. גם אם סיימה אחרונה בגמר, למה שנתאכזב אם אפשר להוקיר תודה על המאמץ שלה בדרך המופלאה שעשתה, מה שהוביל אותה להיות הישראלית הראשונה אי-פעם שמעפילה לגמר אולימפי בשחייה. גורבנקו חולמת בגדול ומבחינתה השמים הם הגבול. 

לסיכום: אמנם רוסיה זכתה בזהב בתחרות ממנה ביילס פרשה, אך סימון זכתה במדליה גדולה יותר. היא קיבלה הסכמה להיות אנושית. העולם חזה בכך שהוא יכול לקבל את נפש הספורטאי והאתגר התמידי לעמוד בלחצים. וכשסימון תחזור הביתה, העולם יאהב אותה כנראה יותר, ולא כי הם ירחמו עליה - אלא כי היא, בעצם, נתנה להם אישור להיות אנושיים.

הכותב הוא מאמן מנטלי והבעלים של הפודקאסט הביולוגיה של הווינרים