זהירות, הצפות: "בקו החוף הייתי קונה דירה מקומה 3 ומעלה בלבד"

"אנחנו לא ערוכים לשטפונות כמו אלה שהיו באירופה, ואנחנו הולכים בעיניים פקוחות לתוך הקיר. במקרה של שיטפון נראה בעיות בכל ערי החוף. מנחל געתון בנהריה, דרך קישון בחיפה, נחל חדרה, ירקון ואיילון בתל אביב, לכיש באשדוד, שקמה באשקלון, ועד לנחל הבשור. בכל האזורים האלה לא הייתי קונה בית שאינו בקומה שלישית ומעלה". את התחזית הקודרת הזו מספק ד"ר אלעזר במברגר, הבעלים והמהנדס הראשי של חברת הידרומודול שמתמחה בפתרונות ניקוז והידרולוגיה. 

לדבריו, "גם מזרחית לרצועות החוף יש סכנה להצפות. הערים קלנסואה, טייבה, ג'לג'וליה, לוד, גדרה נבנו סמוך ליובלים בסדר גודל בינוני. עם השנים היובלים האלה הפכו ליותר עוצמתיים. למרות שהבנייה שם צמודה לנחל אף אחד לא בחן אותם מחדש ולכן גם האזורים האלה מאוד רגישים להצפות. גם בנס ציונה יש סכנה. היא אמנם לא בקו החוף אבל הנחל שעובר בה מנקז מים מראשון לציון ובאר יעקב. המובל הראשי של נס ציונה נבנה לפני עשרות שנים. גם סביבו יש בינוי ואף אחד לא נתן את הדעת למובל ולכן בכל חמש שנים יש שם הצפה".

במברגר ואנשיו אחראים בין היתר לתכנון הידרולוגי והידראולי לתעלת איילון כחלק מפרויקט המסילה הרביעית; הקימו מערכת ניקוז והגנה משיטפונות במניפת נחל צאלים עבור מפעלי ים המלח; ועבור שדה התעופה רמון הסדירו את מוצא נחל רחם. בעבר שימש מהנדס רשות ניקוז כנרת, את שלושת התארים שלו השלים במסלול להנדסה חקלאית בטכניון, מוסד שבו הוא גם הספיק ללמד.

ד”ר אלעזר במברגר, בעלי חברת הידרומודול | צילום: יובל חן

אז מי אחראי למחדל הזה?

"השאלה הכי מסובכת בישראל היא מי הגוף שצריך להוביל את הטיפול בניקוז. רשות המים, משרד החקלאות, או רשויות הניקוז ששייכות לשלטון המקומי. כשיש הרבה טבחים התבשיל שרוף. אין מישהו שמנהל ביד אחת תקציב, רגולציה, פיקוח ותוכניות. למעלה יש את רשות המים, אבל הגוף המתקצב הוא משרד החקלאות, ויש גם את רשות הניקוז שהיא גם רגולטור וגם מבצע בפני עצמו. אף אחד לא לוקח אחריות וכאן נקודת הכשל. 

"השאלה המרכזית היא מי אחראי על נחלים שזורמים בערים. עיר כמו נס ציונה לא יכולה לטפל בכך מתקציב הארנונה שלה. רשויות הניקוז טוענות שהן לא אחראיות על מובלים בתוך הערים אלא רק מחוץ לעיר. המחלוקת הזו חוזרת על עצמה גם בגעתון שמציף את נהריה כמעט כל שנה. אף אחד לא לקח על עצמו לעשות סדר בבלגן, הכל שעטנז אחד גדול. מתעסקים (מינהל התכנון - א"ג) בנגר בבניינים ובמגרשים בודדים ושוכחים את הדרקון הגדול שזה הנחלים הגדולים, לשיטפונות שיבואו מהם אין מקום לזרום. צריך לשמור להם מקום".

לאן הם צריכים לזרום ולמה אין להם מקום?

"אנחנו יושבים על רצועת חוף שהולכת ומצטופפת והמוצא של הנחלים לים הולך ונסגר. אלא שהמים לא עוצרים, הם יגיעו מאזור ההר לים השאלה היחידה היא מה הם ייקחו איתם בדרך. התוואי הטבעי של הנחלים לא מספיק כי הם כלואים בתוך בינוי, וחלקם סתומים בגלל חול שנסחף מהים. גם בעבר היו הרבה מחסומים טבעיים כגון רכס הכורכר. מה שלא זרם בנחל הציף ביצות. אך לפני 100–200 שנה לא היה באזור המוצף בינוי. מהרגע שהאדם החליט שהוא בונה ורוצה לתחום את הנחל לרצועה מוגדרת חייבים לשלוט בה. 

"בכל קו החוף של בת ים, תל אביב, הרצליה, יש מעט מקומות שבהם הניקוז יכול להישפך לים. אין מספיק פתחים בעיקר באזור הצפוני של תל אביב, רמת השרון, הרצליה. כמות המים שנקבל באירוע שיטפון תהיה רבה יותר מאשר במקרה דומה אם היה מתרחש לפני 20 או 30 שנה משום שכבר אין שטחים חקלאיים, הבינוי צפוף יותר ואין הרבה אזורי חלחול. במדינה מנסים לתכנן במדויק את הכל כאילו אנחנו יודעים בדיוק כמה גשם ירד, ובסוף יהיה אירוע קיצון שלא התכוננו אליו".

שבילי אופניים על חשבון הניקוז

מדוע לא מרחיבים את הנחלים ומטפלים במוצא שלהם לים?

"לאחר השיטפונות בשנים 1991–1992 מבקר המדינה הצביע על חוסר טיפול בנחלים ובעקבות זאת היה עשור של בליץ של פיתוח. עד שנת 2000 ניקו נחלים והסדירו אותם. כמעט כל רשויות הניקוז עבדו. למשל, בנחל הקישון היה פרויקט של ניקוי וסילוק הבוצה; את הירדן ההררי העמיקו ושברו מחסומי סלע כדי למנוע הצפות בעמק החולה; גם בנחל לכיש ונחל באר שבע עשו עבודה משמעותית.

"אבל עם הזמן השתלט שיח מכוון סביבה, אקולוגיה ושמירה על בתי גידול. מתוך הבנה שרצועות הנחל טובות גם לחי ולצומח המשרד להגנת הסביבה הסמיך את רשויות הניקוז לשמש גם כרשויות נחל כדי שיוכלו לטפל גם בפיתוח נופי, שיקום אקולוגי ובניית אתרים קולטי קהל. בחלק מהפרויקטים האיזון הופר והרשויות הפכו לכאלה שמתעסקות בפיתוח נופי ושבילי אופניים. נזהרים מאוד לא לפגוע בערכי טבע ונוף וזה בא לעתים על חשבון הניקוז. אם מערכת הניקוז עובדת פחות טוב מישהו משלם את המחיר – שטח חקלאי או שכונה שמוצפת כי לא רוצים לפגוע בערך טבע כזה או אחר.

"זה עד כדי כך חמור שהיום מתחילה להתפתח גישה שלפיה ניתן ליצור מאגרי השהייה בכל מיני מקומות וכך לוותר על פתיחת הגישה לים. מאגר השהייה יודע לקבל את הזרימה מצד אחד ולהוציא אותה טיפין טיפין בספיקה איטית ונשלטת. הבעיה נוצרת כשיש כמות גדולה של גשם ואז מערכת הריסון מתמלאת, ומהרגע הזה הגשם כאילו יורד על משטח אספלט אחד גדול. זו המשמעות של גשם ממושך, ולכן זה מוביל לשיטפונות עצומים. למשל, באזור הרצליה תל אביב מנסים לייצר מוצא לים באמצעות צינור. במקרה הזה הולחו"ף (וועדה לשמירה על הסביבה החופית - א"ג) מבקשת במקום זאת להקים בשטחים הפתוחים מאגרי השהייה גדולים. תיאורטית הדבר הזה טוב עד שיהיה אירוע קיצון, ואז מי הגשם ישטפו את כל הבינוי על קו החוף. מעבר לכך שהקמה של מאגר על קרקע מאוד יקרה במרכז הארץ זה פשוט בזבוז.

"דוגמה נוספת היא באזור הקריות שבו לקח 20 שנה לאשר תוכנית כזו של מובל בקוטר 3 מטר מאזור הקריון לים. עד שגמרו לתכנן אותו כנראה שכבר צריך מובל גדול יותר. בזמן שחלף עד שהושלם תכנון המובל אי אפשר היה לבנות שכונה מתוכננת של 15 אלף דירות".

הטבע מול הניקוז 

המאבק הדרמטי ביותר כעת הוא בפרויקט המסילה הרביעית לאיילון. הקמת המסילה תוביל להצרה של הנחל כך שיכולת הספיקה שלו תצטמצם. משום כך מתכננים במקביל מובל מים שיתחיל בפארק אריאל שרון ויישפך בחוף גבעת עלייה ביפו ליד מרכז פרס לשלום.

במברגר אומר על כך כי "ברור לכל המומחים שצריך לעשות מובל גדול לים, אבל הגופים הירוקים מתנגדים לו בטענה שבחוף גבעת עלייה יש טבלאות גידוד (שוניות סלעיות שטוחות הנוצרות בגובה פני הים בקרבת החוף, הן בית גידול ובו מערכת אקולוגית מורכבת - א”ג) והן ערך טבע מוגן. לכן המשרד להגנת הסביבה מבקש עוד מאגרי ריסון במעלה הנחל כדי לוותר על המובל. אבל אם יהיה שטפון כמו בגרמניה אף אחד לא ישאל מה עם טבלאות הגידוד. אנחנו דנים על פתרונות לאירועים בינוניים ולכן בקטסטרופה לא יהיה לנו פתרון".

אז מה הפתרון? לאפשר זרימה של המובל לים ולהרוס ערכי טבע?

"הדיון לא צריך להיות אם לבנות או לא אלא על מדיניות השימוש במובל. אני מציע לבנות את המובל הכי רחב שאפשר, לא להשתמש בו אבל להחליט מהו אירוע שבעקבותיו אפשר לפתוח את המובל. אם לא נעשה את זה, כשיגיע האירוע לא יהיה לנו פתרון".

אתה באמת סבור שיהיה כאן שיטפון בעוצמה שפקדה את אירופה?

"בסופו של דבר אירועים כאלה יגיעו אלינו, זו האמנות של ההסתברות. השאלה היא באיזו שכיחות. באירופה היו אירוע ארוך מאוד ובעוצמה לא קטנה. השכיחות של אירועים כאלה היא פעם במאה שנה, אלה אירועים בתוך סקלת התכנון שלנו, זה הרף שמערכת התכנון הגדירה. למרות זאת למערכות הניקוז בארץ יהיה קשה לעכל אותם".

אם מערכות הניקוז תוכננו לאירועים שההסתברות שלהם היא פעם ב־100 שנה, מדוע כמעט מדי שנה אנחנו רואים הצפות בערים בארץ?

"כי המערכות תוכננו לפני 50 שנה, ההסתברות לשטפונות גדלה מאז. שנית, לפני 50 שנה לא היה בינוי שהגיע עד גדות הנחלים. ולכן עכשיו מנסים לשמר רצועות מסביב לנחלים. על פי תמ"א 1 (תוכנית המתאר הארצית המרכזית - א"ג) צריך לשמור 50 עד 100 מטר מהנחל. אבל בתוך הרצועה הזו שנשמרת צריך לתכנן, כי הנחלים עדיין לא יודעים להחיל את הבינוי ושינויי האקלים. זה כמו כביש שצריך להוסיף לו נתיב. עם השנים וההתפתחות הנחל אינו מספיק וצריך אחת לכמה שנים לפתוח מחדש את המוצא לים".

במברגר מבקש להצביע על בעיה נוספת שלדעתו גורמת לטיפול כושל במערכות הניקוז. לדבריו "אחת הבעיות שלנו היא שאין מספיק אנשי מקצוע. מעטים למדו את התחום. היתה פעם מגמה כזו בטכניון שעסקה בהידרולוגיה, הייתי מהבוגרים האחרונים שלה. לפני שנים בית הספר הזה נסגר. ונוצר פער, ולכן גם אין הרבה מורים למקצועות האלה. ואז בכל מקום שבו אתה מסתכל אתה מוצא אנשים שההשכלה שלהם היא לא מתחום ההידרולוגיה. למשל מקרב מהנדסי ניקוז של רשויות הניקוז או במשרד החקלאות, אף אחד אינו מהנדס הידרולוגיה. יש מהנדסים בלי ידע בהידרולוגיה או כאלה שבאו מתחום מדעי הסביבה כך שנוצר פער של ידע. זו עוד סיבה לכך שהמטוטלת נעה כעת לכיוון הנופי ולא ההנדסי".