הרשויות החזקות מציגות: הפורום לכיפוף השלטון המרכזי

מסעות הפוליטיקאים לאורכה ולרוחבה של ישראל בימים ובשבועות שלפני כל סבב בחירות מוכיחים פעם אחר פעם עד כמה חיוני החיבור שלהם אל השטח עצמו. או לכל הפחות, עד כמה הם משוכנעים בחיוניות הקשר הזה לאנשים עצמם. עם כל הכבוד לרשתות החברתיות ולכלי התקשורת, דווקא המופעים הצנועים במתנ"סים ובשווקים עושים לדעתם לא פעם את ההבדל. ותמיד תמיד, חבר הכנסת, השר או ראש הממשלה יגיע אל האירוע המתוקשר יחד עם נציגי השלטון המקומי – שיודעים טוב ממנו לאן בדיוק כדאי להגיע, איך ממלאים את האולם בתומכים (לפחות בעיני המצלמה) ועם מי הכי חשוב לדבר ולהתחכך. המסקנה ברורה: פוליטיקאי שירגיז יותר מדי את השלטון המקומי וחלילה ייהפך פרסונה נון גרטה בעיר, עלול להישאר ללא השטח – היסודות שעליהם עומד כל הבניין שהוא טורח לבנות.

השינויים שעבר חוק ההסדרים מאז שפורסם שלב הטיוטות לפני כחודש והרבה לפני שהכנסת תידרש לאשר אותו בתחילת נובמבר, מאפשרים כבר כעת לזהות די בקלות את אותה פירמידה הפוכה – שלטון מקומי שמכופף די בקלות את השלטון המרכזי ומרכך ומעקר לא מעט סעיפים חשובים. 

מה כבר יצא או רוכך במצוות השלטון המקומי מול טיוטת חוק ההסדרים המקורי: 

•   בוטלה התוכנית להעלאת הארנונה למגורים ב־2% מדי שנה במשך עשור (ולאחר מכן העלאה שנתית קבועה של 0.5% מעבר לנוסחה הקבועה), ובמקביל הפחתה מיידית של הארנונה לתעסוקה ומסחר ב־10% (ולאחר מכן הפחתה קבועה של 0.5% מעבר לנוסחה הקבועה). 

•   התוכנית להסבת משרדים למגורים – שבמקור נועדה לכל בנייני המשרדים הישנים או החדשים, עד 600 מטר ממקום מגורים - תכלול רק תוכניות שמשלבות מראש מגורים ותעסוקה. במגרש שמיועד רק לבניית משרדים תתאפשר, לפחות לפי ההצעה הנוכחית, תוספת שטח לבניית מעונות סטודנטים או בית דיור מוגן. 

•  ירדה מהחוק התוכנית למודל דיפרנציאלי של המאצ'ינג למימון תקציבי הרווחה, כך שרשויות חזקות ישלמו יותר מרשויות חלשות יותר ושיעור המימון לא יהיה קבוע על 25%. 

•   פרויקט המטרו אמור להיפרד מחוק ההסדרים ולצאת להליך חקיקה נפרד – בין היתר נוכח הקושי של הרשויות המקומיות להשלים עם הפחתת היטל ההשבחה שהן יקבלו מפרויקטים הסמוכים לתחנות מ־50% ל־40%, שנועדה לאפשר למדינה (שרוצה לממן רק 50% מהפרויקט בעצמה) לדרוש עוד 35% היטל השבחה מאותם בעלי נכסים.

מושכות את כל האחרות באף

הבעיה המרכזית היא שהשלטון המקומי צודק במרבית טענותיו. גם ככה הוא מתקיים על בסיס כלכלי רעוע, עם חוסר הלימה מוחלט בין הכנסות להוצאות. יעידו עשרות מיליארדי השקלים שמעבירה הממשלה למימון הגירעונות בשלטון המקומי שנה אחרי שנה (30 מיליארד שקל ב־2019). 

כשהשלטון המרכזי כל כך חלש, ראשי הערים צודקים בחשש האמיתי שהם יישארו רק עם הפחתת הארנונה לתעסוקה, ללא העלאת הארנונה למגורים והרגזת אזרחי ישראל. וכשמטר משרדים משלם ארנונה הגבוהה פי 4 ממטר למגורים, בזמן שההוצאות על דיירי המשרדים קטנות פי 5 (אין להם ילדים שדורשים להקים גינות או בתי ספר), ברור שאף ראש עיר שעיניו בראשו לא יחליף משרד בדירה.

ויחד עם זאת, בעוד שבישראל ישנן 256 רשויות מקומיות, שוב ושוב עולה הרושם שהחזקות שולטות ומכתיבות לרוב החלש את עיקרי המדיניות. לא במקרה, לא מעט מכתבים נגד חוק ההסדרים יוצאים מפורום 15 הערים האיתנות והחזקות, עם חתימות של יו"ר מרכז השלטון המקומי וראש עיריית מודיעין חיים ביבס ויו"ר הפורום וראש עיריית תל אביב רון חולדאי (כך למשל המכתב שיצא השבוע, שעדיין מתרעם על הנוסח המרוכך של הסבת משרדים למגורים). 

יו"ר מרכז השלטון המקומי וראש עיריית מודיעין חיים ביבס | צילום: ראובן קפוצ׳ינסקי

אחרי הבחירות האחרונות, היו מי שרצו להאמין שהשלטון המקומי דווקא יאבד לא מעט מהכוח שצבר בשנים האחרונות. ביבס מזוהה מאוד עם הליכוד ובעיקר עם העומד בראשו, ח"כ בנימין נתניהו (שאף הציע לו לקבל שיריון בליכוד במסגרת הבחירות האחרונות). חולדאי השתעשע שנים במחשבה שהאהדה שהוא מקבל בעירו תתורגם לעשרות מנדטים בבחירות לכנסת, אולם כשזה הגיע למבחן התוצאה – עם הקמת מפלגת הישראלים בראשות חולדאי בדצמבר 2020 - הוא מהר מאוד נבהל מהסקרים וחזר לביצה המקומית. ואף על פי כן, מי שרואה את התנהלות השלטון המקומי בשבועות האחרונים לא מזהה אצל ביבס או אצל חולדאי סדקים כלשהם במאבקים ובאגרסיביות מול השלטון המרכזי. 

אותן רשויות חזקות יכולות להסתדר בלי כספי הסיוע של הממשלה בירושלים, והן לא חוששות לאיים על הממשלה שאם לא תיישר קו הן לא יתיישרו למשל עם התוכניות שלה לבניית אלפי דירות חדשות, לפינוי שדה תעופה (ע"ע מאבקה של עיריית הרצליה), להקמת תחנת כוח (ע"ע תל אביב) או למימוש של לא מעט תוכניות ממשלתיות אחרות. 

וכשהכוח בידן, אותן רשויות לא מעוניינות למשל בשינוי מודל המאצ'ינג בתקציב הרווחה או לתוספת קריטית כל כך של שטחי משרדים חדשים – גם במחיר של תוספת מגורים בתוך אותו בניין. אז הן מושכות את כל האחרות באף, מוציאות מכתב מטעמן כאילו יש רק 15 רשויות מקומיות במדינה, ודואגות דה פקטו לשנות את הכוונות של הפקידים והפוליטיקאים בירושלים.  

מוכרחים לאחד בין רשויות

וכשהבעיה כל כך מורכבת, אי אפשר לפתור אותה בעזרת כמה פלסטרים בחוק ההסדרים. הסוד הכי גלוי הוא שמדינת ישראל זקוקה נואשות לרפורמה אמיתית ביחסי הכוחות בין השלטון הארצי לשלטון המקומי – סדר חדש שמגדיר סמכויות ואחריות. לא רפורמה שאפילו לא משתדלת לסדר את המספרים, ומעלה למשל ארנונה ב־2% בשנה, כשההוצאה על כל תושב בעיר גבוהה לפחות פי 3 מהארנונה שהוא משלם לה. 

ראש עיריית תל אביב רון חולדאי | צילום: קונטקט

מדינה שמוכרחה להוסיף 1.5 מיליון דירות עד 2040 (כי בכל שנה נולדים כבר 180 אלף תינוקות), מדינה שהשכילה סוף סוף להבין שחייבים להתחיל לחפור (ולממן) את המטרו מתחת ל־23 רשויות מקומיות, מדינה שמנסה לסגור מעט את הפערים החברתיים ורואה את ההבדלים העצומים בין התושבים ובין הרשויות השונות – מוכרחה לייצר משוואה חדשה, שמעניקה הרבה יותר כוח, סמכויות וכסף לשלטון המקומי, כדי שיהיה להן סוף סוף תמריץ לשלב ידיים לראות עין בעין את המשימות הלאומיות והמקומיות. 

אבל כדי שזה יקרה, מוכרחים לאחד פה הרבה מאוד רשויות מקומיות – אחרת גני תקווה וקרית אונו, למשל, שתי רשויות קטנטנות שנוגעות זו בזו, ימשיכו לתכנן כל אחת תוספת של מאות אלפי שטחי תעסוקה מיותרים, על שטח שיכול לשמש במקום זה לאלפי דירות שיצננו מעט את הביקושים. כדי שזה יקרה, השרים בירושלים גם צריכים לוותר על לא מעט כוח שנמצא כרגע בידיים שלהם (למשל העברת חלק ממס ההכנסה ישירות לעיריות ולא בדרך של קיבוץ נדבות). לא קשה להבין עד כמה קלוש הסיכוי שמשהו מזה אכן יקרה.