מואנס דאבור לא צריך "אישור" מגזענים ופשיסטים כדי לשחק בנבחרת ישראל

פול ברייטנר, אחד מהכדורגלנים הגרמנים הגדולים בהיסטוריה, היה "מאואיסט", ולאימונים של באיירן מינכן היה מגיע עם "הספרון האדום" של מאו דזה-דונג. הוא התנגד ללאומיות ומתח ביקורת על ממשלת גרמניה והקפיטליזם (עד שעבר לריאל מדריד שנתמכה על ידי פרנסיסקו פרנקו ורכש לעצמו בתים, מכוניות ואף השתתף בפרסומות). ברייטנר, כמו רבים מבני דורו בנבחרת ובכלל, לא שרו את ההמנון הגרמני. זה לא הפריע להם לזכות באליפות העולם ואליפות אירופה. 

יוהאן קרויף וחבריו לנבחרת הולנד גם לא שרו את ההמנון ההולנדי. קרויף היה חשוב יותר ללאום הקטלוני מאשר ללאום ההולנדי. כשהוא הביא את כישוריו לברצלונה, הוא גם הביא איתו רעיונות גדולים על דמוקרטיה וחופש. הוא העניק השראה לקטלונים רבים (בהם ז'ואן לאפורטה, נשיא ברצלונה). קרויף עדיין נחשב לגדול הכדורגלנים ההולנדים בכל הזמנים. סמל של המדינה.

הידטושי נאקטה, אחד מגדולי הכדורגלנים היפנים בכל הזמנים, סירב לשיר את ההמנון היפני כי טען שהוא אימפריאליסטי ומהלל מלחמות. הוא ספג ביקורת על כך מהתקשורת היפנית. וויין רוני, הכובש המצטיין של נבחרת אנגליה, לא שר את ההמנון הבריטי כי אף פעם לא למד את המילים. קרלס פויול וצ'אבי, גיבורי נבחרת ספרד ששלטה בכדורגל הבינלאומי בין 2008 ל-2014, מגדירים עצמם כקטלונים ובעד עצמאות לקטלוניה. 

מייגן ראפינו הביעה מחאה על אלימות משטרתית נגד אפרו-אמריקאים בזמן שירת ההמנון של נבחרת ארה"ב לנשים. היא הביעה סולידריות עם שחקן הפוטבול קולין קאפרניק והמחאה שלו בנושא. זה לא הפריע לה להיות הכוכבת של המונדיאל האחרון ולחגוג שערים כמו פסל החירות.

מואנס דאבור (במרכז) חוגג עם מנור סולומון וביברס נאתכו | אורן אהרוני

למרות שנבחרת איטליה היא אלופת אירופה ושחקניה שרו את ההמנון (הדי מגניב שלה) עם כל הלב (אפילו אם חלקם ברזילאים), הגמוניה לאומית אף פעם לא היתה הכרח להצלחה בנבחרת. האמת היא שההפך הוא נכון. ברגע שנבחרת נפתחת לגיוון שנמצא במדינה שלה - כלומר סוג שחקנים חדש ורעיונות חדשים - היא בדרך כלל משתפרת. שווייץ לא היתה מעפילה לטורנירים גדולים על בסיס קבוע בלי מהגרים מהבלקן; נבחרת צרפת לא היתה זוכה באליפות העולם בלי בני המהגרים שגדלו בפרברי פריז; הולנד לא היתה אותה הולנד בלי בני המגרים ומהגרים מסורינאם; איטליה לא היתה כוח עולמי בכדורגל בלי מהגרים מארגנטינה וברזיל; גרמניה לא היתה גרמניה החדשה והמרגשת בלי שחקנים עם שמות טורקיים, טוניסאיים, אפריקאיים ופולניים; ואנגליה לא היתה מציתה את הדמיון אם אוהדיה היו ממשיכים לזרוק בננות על שחקנים ממוצא קריבי או אפריקאי. 

הפתיחות הזו מכניסה גם הרבה "צרות" לנבחרת. גישות שונות לחיים, גישות שונות לאוטוריטה, רעיונות מהשוליים שמתנגשים עם רעיונות מהמיינסטרים, לפעמיים גם הבדלי תרבות ושפה. נבחרות טובות הן אלו שמצליחות להשתמש בגיוון הזה בשביל להוסיף להן גוון אחר, רעיונות חדשים ונחישות ומוטיבציה ממקורות אחרים. זה אולי מסובך יותר אבל גם החיים מסובכים ולא חד מימדיים. 

ערבי ישראלי כמו מואנס דאבור לא צריך לנופף בדגל ישראל כדי להיות שחקן נבחרת קריטי וחשוב. הוא לא צריך לשיר את ההמנון כדי להיות שחקן שחבריו לקבוצה אוהבים לשחק איתו. הוא יכול להיות פטריוט מקומי שרוצה לייצג את נצרת ומשפחתו שהן חלק מישראל - יישות שהם מקבלים על עצמם אבל לא מרגישים, מן הסתם, שהם יכולים להתחבר לכל הערכים שהיא מייצגת. וזה בסדר. יש גם לא מעט יהודים שלא מתחברים לכל הערכים שישראל מייצגת ועדיין חיים במדינה ותורמים לה. החיים מסובכים. אפשר למתוח ביקורת על ישראל ואפילו על הציונות ועדיין להאמין במדינה. 

שלט במשחק אתמול | אורן אהרוני

לקראת המשחק מול אוסטריה, שיתוף הפעולה בין חלק מתקשורת הספורט הישראלית לבין גורמים קיצוניים בפוליטיקה (כולל פרשן ספורט בכיר שמעוניין שקפטן הנבחרת, ביברס נאתכו, ישיר את ההמנון שנכתב במיוחד ליהודים) הוביל לשריקות בוז כלפיי דאבור - גם אחרי שכבש בניצחון הגדול. הבלטת דבריו של חבר כנסת שהורשע בתמיכה בארגון טרור והסתה לגזעות נגד ישראלי שומר חוק שמייצג את המדינה בגרמניה - זה רגע שפל של התקשורת בכלל, ותקשורת הספורט הישראלית בפרט.

פטריוטיות, כאמור, היא לא חובה להצלחה בכדורגל נבחרות. ועדיין חשוב להבהיר שפטריוטיות היא שם כולל לאהבה ונאמנות שאדם חש כלפי המדינה שבה הוא חי. עם זאת, ברגע שהוא נדרש לאהוב ולהראות נאמנות רק למדינה - לוותר על כל ערך, רעיון או מחשבה למען המדינה - זה לאומנות. לאומנות היא עמוד תווך של פשיזם. ובאמת שאפשר לוותר על דעותיהם של פשיסטים וגזענים כשמדברים על נבחרת כדורגל שמורכבת מלאומים שונים. כמו נבחרת ישראל.