הסרט "נערות שעשועים" | צילום: Rainbow
קולנוע
מ"אינסטינקט בסיסי" ל"בנדטה" החדש
50 שנות היצירה של פול ורהובן הן מופת דוחה של ניצול נשים והערצת גברים אלימים. איך דווקא הוא חמק ממהפכת MeToo?
הקריירה של הבמאי פול ורהובן (83) היא אחת התעלומות הגדולות של תעשיית הקולנוע. בימים אלה חוגג ורהובן 50 שנות יצירה, שבהן הוא עושה באופן עקבי סרטים בוטים ולא מעודנים, עם אלימות קשה ומיניות נועזת, ובכל זאת הוא אף פעם לא נותר בשוליים. כל סרט חדש שלו הוא אירוע שזוכה לכותרות, ושום דבר לא גורם לו לשנות כיוון — לא שינוי הטעם המסחרי של הוליווד, ולא תנועת MeToo. אם אי פעם רציתם לדעת איך נראה "המבט הגברי", שמככב בתיאוריות מגדר — כלומר איך גברים רואים נשים וסקס, ואיך הם מתייחסים לאלימות כמשהו מחרמן — סרטיו של ורהובן הם טקסט מבוא חיוני.
מ"אינסטינקט בסיסי" (1992), דרך "נערות שעשועים" (1995) ועד "היא" (2016) — סרטיו של ורהובן תמיד היו מלאים בתחושת ניצול. ואם בסבנטיז היצירות שלו נראו כמו ביטוי ליבידו אופייני לבמאי צעיר, כיום זה נתפס בעיקר כדמיונותיו של אשמאי זקן, שפשוט רוצה להעמיד צעירות ערומות מול המצלמה שלו. ואיכשהו, הוא לא יוצא מהאופנה או מוקע מהתעשייה.
במאים אחרים שעסקו רבות בסקס, כבר זכו לראות את סרטיהם הנודעים נזרקים מהקאנון (להיטי העבר "תוף הפח" של פולקר שלונדורף הגרמני או "ילדה יפה" של לואי מאל הצרפתי מתויגים כיום כפורנו פדופילי) או שהם עצמם הואשמו בהתנהגות לא נאותה או התעמרות בשחקניות שלהם (במאים כמו עבדלאטיף קשיש, ברט ראטנר, לוק בסון, ג'יימס טובאק ודיוויד המילטון). אבל ורהובן הצליח לחמוק מכל זה. אפילו אחרי ששרון סטון האשימה אותו בספרה האוטוביוגרפי על כך שהוא רימה אותה בסצינה המפורסמת ההיא ב"אינסטינקט בסיסי", שבה היא מצולמת בלי תחתונים, ושהוא חטף ממנה סטירה על זה, לא קרה דבר. ורהובן אמר בפשטות שסטון משקרת, ושהיא ידעה בדיוק מה מתוכנן ומה מצולם ומה יראו, והסקנדל נוטרל.
"בנדטה", סרטו החדש של ורהובן, מוצג השבוע בפסטיבל הקולנוע בחיפה אחרי בכורתו העולמית בפסטיבל קאן. הסרט דובר הצרפתית מתרחש באיטליה של ימי הביניים כשילדה בשם בנדטה מובאת למנזר בידי הוריה, כשבדרך היא מצליחה להיחלץ מניסיון אונס על ידי נס שהיא חוללה. שנים אחר כך מגיעה למנזר אשה צעירה שמעוררת לראשונה את סקרנותה המינית של בנדטה, והשתיים פוצחות ברומן, כולל שימוש בפסלון של מריה הקדושה כדילדו, בסצנה כה מזעזעת ובוטה שהיא כמעט קומית. ורהובן מוכיח שוב שהוא לא התעדן לרגע: אונס וניסיון אונס, אוננות, נקרופיליה, ובתוך כל הסקס הזה גם מגפת דבר, שפגעיה מוצגים עם כל הדם, המוגלה והרירית שהייתם מצפים למצוא בסרטיו של האיש שקרע דמויות לגזרים ב"בשר ודם", "גברים בחלל", "זכרון גורלי" ו"רובוקופ".
דבר דומה קרה גם בסרטו הקודם, "היא" (2016), שבו גילמה איזבל הופר אשה שמנהלת מערכת יחסים פרוורטית עם הגבר שאנס אותה. פנטזיות אונס הן נושא שחוזר בסרטיו של ורהובן, שמציגים לא פעם יחסי מין אלימים וכוחניים. כוחנות היא גם נושא שסרטיו חגים סביבו ומוסיפים לתחושת האי־נוחות, שכן ורהובן תמיד מציע מבט אמפתי לתוקפים, ולא לקורבנות. יש בסרטיו הערצת כוח כמעט פאשיסטית.
אז איך הוא עושה את זה? איך הוא מצליח לשרוד כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה תהפוכות פוליטיות? תשובה אחת היא שיש לו הבנה מתוחכמת ואולי אף צינית של הפוליטיקה של הגיאוגרפיה. ורהובן החל לפעול בהולנד מכורתו, עבר להוליווד, בשנים שבהן המהפכה פמיניסטית לא זלגה עוד למאחורי הקלעים, משם חזרה להולנד, וכעת הוא פועל בצרפת, שם תנועת MeToo עדיין לא קנתה אחיזה עמוקה, ושבה דימויים בוטים של מיניות נשית עדיין לא יצאו מהאופנה.
תשובה שנייה היא שמאז "אינסטינקט בסיסי" ורהובן מציג בלא מעט מסרטיו דמויות נשיות חזקות, אסרטיביות שמתקוממות נגד הפטריארכיה מבלי לוותר על המיניות שלהן. זה גרם לכך שלא מעט מסרטיו תויגו בטעות כפמיניסטיים. השיא הוא "נערות שעשועים", סרט ירוד ונצלני שמרייר על חשפניות מלאס וגאס, ובאחרונה זכה לניכוס מחדש בידי פמיניסטיות, שמצאו בו מסרים חתרניים. אף שמדובר פשוט בפנטזיה גברית חרמנית, שבזמן אמת כמעט חיסלה את הקריירה של ורהובן, וגרמה לו להוריד לרגע הילוך. רק לרגע, ואז הוא חזר.
תשובה שלישית היא שסרטיו כה בוטים, כה מופרזים, כה נטולי אפולוגטיקה, שאי אפשר שלא למצוא בהם איזשהו אלמנט סאטירי וקומי, שמאפשר למצוא בהם ממד חתרני. גם זו פרשנות שגויה, שמשחקת לידיו של יוצר ציני להחריד. ורהובן רציני למוות בסרטיו שמהללים סקס ואלימות, ומעריצים את החזקים והאגרסיבים. ורהובן הצליח לשטות בעולם וליצור סרטי אקספלויטיישן יקרים, ובמבט לאחור הפילמוגרפיה שלו נראית דוחה להפליא. בגיל 83, יש סיכוי טוב ש"בנדטה" יהיה סרטו האחרון. ובכל מקרה, אולי ראוי שכך.