| איור: יונתן פופר
שוברת קודים
הכורח המדומה של המציאות המדומה
חזון המטאוורס של מציאות משופרת בעולם מדומה נמצא במסלול המהיר להפוך למה שנתפס כ"התפתחות טכנולוגית בלתי נמנעת". הדרך לבלום זאת היא להתעכב על המוטיבציות של טייקוני הטכנולוגיה
בסוף השבוע האחרון פרסם מנכ”ל אנבידה ג’נסן הואנג את חזון המטאוורס שלו וניבא כי בעתיד חברות יוכלו להסתמך על מרחב זה של מציאות מדומה כדי להפחית בזבזנות ולהגביר יעילות תפעולית. זמן קצר לאחר מכן הואנג ראה את המניה של יצרנית השבבים שלו מזנקת ב־11%, ואת החברה הופכת לשביעית בגודלה בעולם מבחינת שווי שוק. במקביל סמסונג הודיעה כי הדור החדש של זיכרון ה־RAM שלה יוכל לשמש עבור המטאוורס, נייק החלה לבנות את "נייקלנד" בשיתוף פעולה עם פלטפורמת המשחקים רובולקס כדי למכור ציוד ספורט בתוך המטאוורס, מורגן סטנלי ובנק אוף אמריקה הכריזו כי המטאוורס הוא מסגרת ההשקעה הגדולה הבאה, ומיזמי קריפטו רבים כבר החלו לדמיין את המערכת הפיננסית החדשה שהם יעזרו לעצב בעולם חלופי זה. הכסף, כך נראה, זורם ונרטיב המטאוורס מכה שורשים והופך מחזון מדומיין של עשירי העולם לאירוע בלתי נמנע.
קראו עוד בכלכליסט:
ברור מדוע חברות טכנולוגיות, משקיעים ויזמים רואים במטאוורס יעד להשקעה. היתרונות במרחב הווירטואלי הזה (אם אכן יקום ויהפוך לפופולרי) מיידים: זהו מרחב חדש שבו ניתן יהיה לנטר, לעקוב, לאסוף מידע, להפיק לתובנות, לחשוף לפרסומות ולמכור מוצרים. המקום שבו הם יוכלו להגדיל את הונם באמצעות התפשטות לטריטוריות חדשות. אולם כדאי להיזהר לפני שרואים ברצונות או בכסף שזורם לתחום סימן לביקוש אנושי לנטוש חלק מהמציאות הפיזית עבור חוויה וירטואלית או עדות להתממשותו.
1. דטרמיניזם טכנולוגי מסוכן
כשמארק צוקרברג הכריז על המיקוד מחדש של החברה בבניית המטאוורס, הוא עשה זאת תוך הנחה מוטמעת בעיקרון שאותו ניסח בכנות מארק אנדרסון, ממשקעי ההון־סיכון המוכרים בעולם: "לרוב המכריע של האנושות, העולם המקוון עשיר לאין־ערוך מהסביבה הפיזית”, אמר בראיון במאי. “למי שמכנה את המסקנה הזו דיסטופית, אני אומר כך: למציאות היה 5,000 שנה להשתפר, וברור שהיא עדיין איומה מאוד לאנשים רבים. אני לא חושב שאנחנו צריכים לחכות עוד 5,000 שנה כדי לראות אם בסופו של דבר היא תסגור את הפער. עלינו לבנות, ואנחנו בונים, עולמות מקוונים שהופכים את החיים, העבודה והאהבה לנפלאים עבור כולם, לא משנה באיזו רמה של מחסור במציאות הם מצויים".
אנדרסון, צוקרברג ואחרים מעריכים שאותה סביבה וירטואלית חדשה תהיה נחשקת עבור "מקופחי המציאות" ותהווה זירה אלטרנטיבית שתהפוך את החיים לנסבלים יותר. אל תוך הנחה זו נכנסת כעת הטכנולוגיה. "הכפפה הזאת תאפשר לך להרגיש דברים במטאוורס", סנוורו הכותרות בסוף השבוע, אחרי שפייסבוק חשפה אב־טיפוס של כפפה שתסייע למשתמשים במטאוורס לחוש דברים מזויפים בזמן שהם נוכחים בחללים מדומים, חווים חוויות מדומות, עם ייצוגים של אנשים שמדיפים ריחות מזויפים. זהו יקום שעדיין לא נבנה, אבל לפי הכותרות, "הכפפה תאפשר" לחוש כשהמטאוורס יקום ויהיה.
כך קרה שרעיון שמבוסס על הנחה בנוגע לרצונות הציבור הכללי זוכה להון רב כדי לסייע לבנות את הטכנולוגיה למימושו באירוע עתיר מזומנים שלפתע נתפס כבלתי נמנע. הטכנולוגיה זוכה בכוח מיסטי שאותו היא יוצרת בעצמה ומביאה אותנו למצב שבו יש רק דרך אחת שבה דברים יתנהלו. לנו אין יותר מקום להחליט אם בכלל הטכנולוגיה תקום ותוטמע, מי ישתמש בה וכיצד. נותר לנו רק להסתגל לשינויים שהיא תייצר באופן בלתי נמנע בחברה שלנו. זו, אגב, לא הפעם הראשונה שזה קורה. בשנים האחרונות ערים חכמות, מכוניות אוטונומיות, מכוניות מעופפות ומכונות שבאות לקחת לנו את העבודות שלטו בשיח וקודמו על ידי העיתונות בגישה אוטופית בתור הדבר הגדול הבא שישנה את העולם. היום שולטים בשיח רעיונות כמו 5G (שכבר דועך), בינה מלאכותית, קריפטו וכעת גם המטאוורס. כל אלה מושכים היום את תשומת הלב ואת הכסף, אחרי שרוב הטרנדים הדומיננטיים לפניהם הלכו בלי שסיפקו את מלוא היתרונות ואת עומק הטרנספורמציות שהבטיחו למין האנושי.
המשותף לטרנדים הללו הוא ההנחה השגויה כי פיתוח טכנולוגי, מרגע שיצא לדרך, הופך בלתי נמנע. הדטרמיניזם הטכנולוגי הזה הוא תפיסה מוטעית ומסוכנת, כאילו כל התפתחות טכנולוגית היא אבולוציונית ואוטונומית. האמת היא שאין שום דבר אבולוציוני או בלתי נמנע בפיתוח המטאוורס, במטבע דיגיטלי או במערכת לזיהוי פנים. שינויים טכנולוגיים אינם חלק מחוקי הטבע. הם לא נוצרים ממוטציות אקראיות. הם תולדה של מיזמים מרובי משתתפים, עליהם עמלו אנשים במשך זמן רב. בין השאר הם סקרו קבוצות מיקוד כדי לראות את התקבלותו, הגדירו שוק ובסיס לקוחות, שכרו חברות פרסום והפעילו לוביסטים שיהלכו במסדרונות בתי הנבחרים כדי למנוע חקיקה או כל התערבות שתאט אותו. הטכנולוגיות שקיימות היום אינן בלתי נמנעות, אלא סדרה של בחירות שכוללות תפיסות עולם כמו זו של אנדרסון, שלפיו כל ניסיון פוליטי או כלכלי להתגבר על אי השוויון האנושי הוא חסר תכלית, והדרך היחידה החוצה היא לברוח מהעולם האמיתי אל עולם חדש של שפע וירטואלי.
2. בטכנולוגיה כמו במלחמה
אמנם קל לעמוד מן הצד ולבטל את רעיונותיו של צוקרברג וחזונו של אנדרסון כעוד שיגעון מנותק ומופרך של מיליארדרים, אבל למי שמדמיין את ההתקדמות הטכנולוגית הזאת יש את המשאבים ואת ההשפעה כדי לנסות ולהפוך אותה למציאות. טכנולוגיות חדשות נמכרות לנו כפתרונות, אבל בפועל הן תוצר של תהליכים חברתיים מתמשכים. בתקופות שונות שחקנים שונים בוחרים באופן פעיל לקדם, לפתח או לדכא טכנולוגיות במאמץ לקדם את הרעיונות שלהם לגבי התפתחויות רצויות.
בתוך כך התעקשות על היותה של ההתקדמות הטכנולוגית בלתי נמנעת מונעת מאיתנו להכיר בפערים של עושר וכוח שמניעים את החדשנות, לטוב ולרע. כך למשל אנחנו מדברים על המטאוורס כעל אירוע שיתרחש בוודאות בעתיד, כאילו אין לנו ברירה, במקום לדון מדוע אנדרסון, שהונו האישי נאמד ב־1.5 מיליארד דולר, וצוקרברג, שהונו האישי נאמד ב־125 מיליארד דולר, לא מנסים לחפש פתרונות לשיפור העולם הפיזי, אלא בונים מוצרים חדשים לעולם אלטרנטיבי (הראשון יעלה להם כסף, השני יעשה להם כסף). "חסרה לנו תמונה מלאה של האלטרנטיבות הטכנולוגיות שהיו קיימות פעם, כמו גם ידע והבנה של תהליכי קבלת ההחלטות שגרמו להן", כתב ההיסטוריון תומס מיסה על אשליית הבלתי נמנעות של הטכנולוגיה. "אנו רואים רק את התוצאות ומניחים, באופן מובן אך בטעות, שלא היתה דרך אחרת להווה. עם זאת, האמת היא שמנצחים כותבים את ההיסטוריה, בטכנולוגיה כמו במלחמה".
גישה זו אף מונעת מאיתנו להכיר בכך שטכנולוגיה, כמו כל תעשייה אחרת, יכולה להיות מטרה של פיקוח או חקיקה. כמו שתרופות זקוקות לאישור רשות התרופות, ומכוניות צריכות אישור ממכון התקנים, כך גם מוצרי תעשיית הטכנולוגיה יכולים להיות מרוסנים ברוח האינטרס הציבורי. המשתמשים, מצדם, תמיד יכולים לשאול את עצמם אם הם בכלל מעוניינים בפתרון המוצע.