אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הבמאי הישראלי אהרון קשלס: תפס את הוליווד בלאסו

הבמאי הישראלי אהרון קשלס: תפס את הוליווד בלאסו

סרטו האמריקאי הראשון של הבמאי הישראלי אהרון קשלס, "דרומית לגן עדן", הוא מחווה מהפנטת לקולנוע של פעם. על הקלישאות שבו מפצה הליהוק המבריק של ג'ייסון סודייקיס בתפקיד רציני, דקה אחרי שהוא חורך את המסך כטד לאסו

26.01.2022, 10:54 | יאיר רוה

מכירים את זה שלהקה שאתם אוהבים מתפרקת ואז במקום לקנות אלבום אחד שלה בכל שלוש שנים, אתם צריכים להתחיל לעקוב אחרי עבודות הסולו של כל אחד מחבריה, ולהתחיל לדרג מי מהם טוב יותר ועד כמה הסכום היה גדול מסך חלקיו? זה מה שעושים לנו עכשיו נבות פפושדו ואהרון קשלס, שיצרו ציפיות ענק עם ״מי מפחד מהזאב הרע״ ופותו לחפש את סרטם הבא בהוליווד, שם הם התברברו שבע שנים, נפרדו, ועכשיו בהפרש של חצי שנה זה מזה הם מביאים למסכים את עבודות הסולו הראשונות שלהם, שאולי חושפות מה כל אחד מהם הביא ליצירה המשותפת שלהם.

קראו עוד בכלכליסט:

פפושדו ביים את ״מילקשייק אבק שריפה״, סרט אקשן קומיקסי, ניאוני, מבודח, באוקטן גבוה, שצולם בברלין; ועכשיו קשלס מביא את ״דרומית לגן עדן״, דרמת פשע צנועה, פיוטית, מלנכולית — לפעמים מתנהגת כמו קומדיה שחורה ולפעמים כמו מלודרמת מוסר — שצולמה בטקסס. 

גם בנפרד, שניהם נותרו נאמנים לליטרת הבשר והדם שאפיינה את סרטיהם הישראליים, ולחיבה לקינוחים שהופכת עוגות ומילקשייקים למוטיבים מרכזיים בסרטיהם. באופן משונה ומפתיע, גם בסרטו של פפושדו וגם בסרטו של קשלס מופיעה סצנת מפתח במועדון באולינג, שמוכיחה שהטעם של השניים נותר דומה, ושגם בנפרד שניהם חבים חוב לאיקונוגרפיה קולנועית כל־אמריקאית. ״דרומית לגן עדן״ יוקרן היום בסינמטק תל אביב ומסוף השבוע יהיה זמין ב־VOD של HOT, ומפברואר גם ב־yes וסלקום TV.

בתפקיד הראשי בסרט מופיע ג׳ייסון סודייקיס. אם קשלס היה שחקן גולף, הרי שהבחירה בסודייקיס היתה יכולה להיחשב להכנסת הכדור לגומה בחבטה אחת: פוקס לא נורמלי. ראשית, בהברקה ללהק קומיקאי לתפקיד עצוב ורציני, ואז בתזמון הפלאי לתפוס את סודייקיס ל־25 ימי צילום בעת ש״טד לאסו״ בכיכובו היתה בעריכה, לפני ששודרה ונהפכה לסנסציה. סודייקיס מגלם את דמותו של ג׳ימי ריי, שמשתחרר מהכלא אחרי 12 שנה על השתתפותו בשוד בנק, והוא נחוש להעניק לאהובתו הגוססת מסרטן (אוונג׳לין לילי, שגילמה את הבת של מייקל דאגלס ב״אנטמן״) את שנת חייה האחרונה והטובה מכולן, שבה ינסה לפצות אותה על שנות היעדרותו ועל טעויותיו. התקציר הוא מיזוג בין היל להילר, כלומר בין וולטר היל, שביים סרטי אקשן ונקמה שחלקם מצוטטים בסרט, לבין ארתור הילר, שביים את סוחט הדמעות ״סיפור אהבה״. 

ג ג'ייסון סודייקיס ואוונג׳לין לילי ב"דרומית לגן עדן". רכות ופיוט לצד אפלה גדולה ג

אבל תוכניות לחוד והצלחות לחוד, כי ריי יגלה שהמזל לא לצדו, והוא יפגוש כמה דמויות שינסו להכשיל אותו בדרך, חלקן קלישאות ז׳אנר מוכרות לעייפה, וחלקן חותרות נגד הציפיות. חלקן מספקות, חלקן מאכזבות, אבל בכולן יש תחושה ברורה של משחקי תעתוע עם מוסכמות הז׳אנר, שקשלס לא מוכן להיצמד לחוקיו ומזגזג בתוכן: מצד אחד, קצין המבחן המרושע (שיי וינגהם) שיעשה הכל להכשיל את האסיר המשוחרר; ומצד שני, גנגסטר מרושע לא פחות (מייק קולטר), שלרגעים מתנהג כמו שטן, ולרגעים כמו מלאך טוב לב, שמספק לסרט את אחד הטוויסטים המוצלחים שלו. בעצם, שניים. 

אף שבאופן רשמי זה סרטו השלישי של קשלס כבמאי, יש ל״דרומית לגן עדן״ תחושה של סרט ביכורים, שמדגישה את העובדה שלפני שהיה במאי, קשלס היה מבקר קולנוע מצוין וחד אבחנה, עם חיבה מבורכת לקולנוע אמריקאי. סרטו, לפיכך, הוא גם קצת מבחן סיכום בקורס תולדות הקולנוע, ועליכם לזהות כמה ציטוטים מסרטים מסתתרים בכל סצנה, מ״בצהרי היום״ ותקתוקי השעון שלו, דרך אווירת בין הערביים של ״שבילי הזעם״ ועד ״רציחות פשוטות״. 

תחושת הביכורים עוזרת להעצים את הבחירות המקוריות, ולטשטש את רגעי החולשה וההססנות, בסיפור שהאפלה שבו מאפילה על אהבת האדם שבו. קשלס — בפסימיות מתסכלת — מותיר את דמויותיו בלימבו אכזרי. כאדם, ככותב וכמרואיין קשלס מצטיין ברגישות חשופה ופגיעה, אבל כבמאי שוב ושוב הוא חושף צד נטול רחמים.

אך בעוד עם מהלכי העלילה אפשר להתווכח, קשה שלא להתרגש מהמפגן המרשים שהסרט מעניק בשפה והדקדוק הקולנועי. השימוש של עורך הסרט, בריאן גיינור, בדיזולבים הוא לא פחות ממרהיב, ואפילו מרגש. מחווה יפהפיה ומעוררת געגוע לקולנוע של שנות ה־70. השימוש בדיזולב הוא שמעניק לסרט את הרכות והפיוט שלו, ותחושה של ערגה, והוא מוכיח שאף שקשלס מגדיר את סם פקינפה כמקור השראה עלילתי, הרי שמבחינה ויזואלית העריכה והשימוש בצילום במסך רחב מוכיחים שקשלס מושפע בראש וראשונה מקלינט איסטווד.

הסרט, שתקציבו היה 2.8 מיליון דולר ושצולם בפחות ימים מ״מי פחד מהזאב הרע״, מצליח בימים אלה להשתחל לטבלת הסרטים הנצפים בשירות הרכישה הדיגיטלי, אייטיונז, מן הסתם בזכות סודייקיס וכוחו של הז׳אנר, וההבטחה לאקשן ואלימות. 

להבדיל מהרהב האקסביציוניסטי של ״מילקשייק אבק שריפה״, ״דרומית לגן עדן״ הוא סרט מופנם. אבל קשה להתעלם מזה ששני היוצרים שלהם מייצגים שני צדדים של אותו מטבע וטעם. לא יהיה נהדר אם שניהם יעשו מתישהו פעם עוד סרט יחד?


שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות