ענבל פינטו | צילום: יח"צ
הבמאית של "פליאצ'י" באופרה: "מבחינתי כולם ליצנים"
האופרה הישראלית מעלה את "פליאצ'י" כשעל הבימוי, התפאורה וגם על התלבושות אחראית הכוריאוגרפית בעלת השם העולמי ענבל פינטו. "הכל קורה בתוך הראש שלי, כל החלטה של הבמאית או הכוריאוגרפית שבי משליך על המעצבת שבי וזה לפעמים כאוטי ובלתי נסבל"
על האופרה ועלילה: האופרה “פליאצ'י” (ליצנים באיטלקית) של רוג'רו לאונקוולו שייכת לזרם הווריזמו (אמת) שהתפתח בסוף המאה ה־19 והתמקד בפשוטי העם ובאנשים הקטנים, אופרות על נושאים שאפשר היה לקרוא עליהם בעיתונים ולא רק דמויות הירואיות או בני אצולה.
קראו עוד בכלכליסט:
“פליאצ'י” היא אופרה בשתי מערכות העושה שימוש בדמויות המוכרות של הקומדיה דל־ארטה. העלילה מתארת להקת שחקנים המגיעה לכפר קטן כדי להציג קומדיה. מנהל הלהקה קניו, שהוא פליאצ'ו הליצן, הולך עם חברים לשתות במסבאה. נדה אשתו נשארת עם טוניו החושק בה. כשהוא מתוודה על אהבתו ותשוקתו, היא לועגת לו והוא עוזב את המקום ונשבע שינקום בה. נדה והמאהב שלה סילביו מחליטים לברוח יחד בערב. קניו מגלה זאת ומנסה לעצור אותם, אלא שההצגה עומדת להתחיל והוא עולה על הבמה. מערכה השנייה יוצרת הצגה בתוך ההצגה ומשלבת בין מציאות לבדיון.
הבמאית: ענבל פינטו. כוריאוגרפית, במאית ומעצבת עטורת פרסים בארץ ובעולם. בין יצירותיה "אויסטר", "עטוף", "פרחקיר", שיצרה עם להקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק, ו"פוגה" ו"החדר" שעלתה השנה. זו הפקת האופרה השלישית שהיא מביימת. קדמו לה האופרות "ארמיד" באופרה הישראלית ובוויסבאדן ו"השועלה הערמומית הקטנה" בנורבגיה. לפני שנתיים ביימה בתיאטרון המטרופוליטן בטוקיו את "קורות הציפור המכנית" על פי ספרו של הרוקי מורקמי.
"ב’פליאצ'י’ לקחתי את המקום הזה שנקרא עיירה כפרית למקום שהוא מטאפורה לחוויה רגשית: מהי השתקפות של החיים בתוך התיאטרון ואיך התיאטרון משקף לנו את החיים. מהמקום הזה התחלתי. זו הצגה בתוך הצגה אבל גם מה שהוא כביכול החיים הוא ההצגה. לכן מבחינתי כולם ליצנים, ובסופו של דבר גם אנחנו הצופים קצת ליצנים".
הסולנים: לואיס צ'אפה וסמואל סימונצ'יני בתפקיד קניו; אלה וסילבצקי ואליסה צ'ו בתפקיד נדה (לסירוגין).
העבודה: אופרה היא אמנות הבמה המורכבת ביותר והעבודה עליה נעשית בהתאם. בתחילה כל אחת מהקבוצות מתחילה לעבוד בנפרד: זמרים, מקהלה, תזמורת, רקדנים; ובהמשך הכל מתחבר על הבמה. בשלב זה של החזרות מנגן פסנתרן כדי לאפשר את העבודה עם המוזיקה. פינטו במאית מאוד מעורבת, ממש מהלכת בין הזמרים־שחקנים, מדריכה אותם, ואז חוזרת לכיסא להשקיף מהצד. "אני כמובן תמיד מחפשת בכל דבר את החיבור לגוף ולתנועה, כי זה מה שמניע אותי. יש פה ז'אנר מאוד תיאטרלי שמספר סיפור והמוזיקה פחות מונגשת לגוף. חיפשתי את החיבור לאיך אני יכולה לתת עוד ביטוי לאנשי הכפר ואיך הם יכולים להביא עוד זווית בין שתי הסצנות הגדולות. עניין אותי מה נותנת ההסתכלות שלהם על הדבר הזה ויש עליהם פוקוס, חלקם רקדנים".
פינטו מוסיפה שהעבודה שונה מאשר על יצירת מחול. "זה אחר, כי יש נתון שהוא סיפור ודמויות ומוזיקה. אני פה משרתת את המוזיקה, אני נותנת לה את הפרשנות שלי, את העולם הפנימי שלי, אני מביאה את עצמי לתוך זה. באשר לעבודה, אני לא קוראת תווים אז אני נעזרת באנשים כדי לקבל החלטות שמשפיעות על הבימוי ועל התנועה בחלל. אם יש קטע שמישהו שר, אז ברור שהוא לא יכול להיות עם הגב לקהל. אבל מגבלות זה דבר טוב.
“עשיתי כבר שלוש אופרות וזה שונה מכל מה שעשיתי, אני מרגישה שאני לומדת את התחום. הווריזמו הוא סוג אחר של שירה וסיפור. אני מאוד נהנית ויש לי צוות מדהים וזמרים שהם לא רק פנומנליים אלא אנשים מהממים באמת".
הבמה והתלבושות: את הרב־תחומיות שלה מביאה פינטו גם להפקה זו שבה היא אחראית גם על עיצוב התפאורה ועל יותר מ־100 תלבושות מורכבות ומדויקות להפליא.
"אני לא יכולה להפריד את העיצוב ממני, זו העבודה שלי. אני לא מתקשרת עם מעצבים כי הכל קורה בתוך הראש שלי, כל החלטה של הבמאית או הכוריאוגרפית שבי משליכה על המעצבת שבי וזה לפעמים כאוטי ובלתי נסבל, ולפעמים ברגע שהבמאית שבי מביאה איזה פתרון שמזקק, אז כל שאר הקלפים נטרפים ומסתדרים בשורה. גם הכאוס גדול וגם רגע הבריאה". בגדי הליצנים נראים כמו ציור, ופינטו מודה שהיא מרגישה שהציור שלה כמו יצא מהדף וקיבל חיים. הבמה עמוקה ומשני הצדדים קירות אלכסוניים שכמעט סוגרים אותה. "רציתי לפשט את הדימוי הזה של מקום שלשם מגיעים הליצנים ולשם אפשר אולי לשאוף, אבל אולי גם אין שם כלום, מקום של אופק ללא פתרון".
הצגה ראשונה: 25.2.22