הסרט "הנה אנחנו": דרמה מכשפת ומצחיקה

כמעט שנתיים אני מחכה שהסרט הנהדר הזה יגיע לקהל הרחב ואוכל להמליץ עליו. הוא התקבל לפסטיבל קאן, שבוטל בגלל הקורונה, זכה בפרסי אופיר על הבימוי, התסריט והשחקנים, וגם בפרס הסרט הישראלי בפסטיבל ירושלים. 

יש הרבה סרטים שנדחו, את רובם מומלץ להפנות לשירותי הסטרימינג וה־VOD בטלוויזיה, אבל ״הנה אנחנו״ כל כך יפה שהוא היחיד מכל הסרטים הנדחים שאני מאמין שיכול להביא אליו קהל גם למסך הגדול.

ואולי התזמון שבו ״הנה אנחנו״ מגיע ביום חמישי השבוע סוף סוף למסכים הוא לא פחות ממושלם. השנה ימלאו 20 שנה מאז נכנס ניר ברגמן לחיינו עם סרט הביכורים שלו, ״כנפיים שבורות״. 20 שנה שבהן אני מנסה לפענח את סוד הקסם שלו כיוצר. 20 שנה אני צופה ב״כנפיים שבורות״ ומנסה לפצח איפה מסתיים התסריטאי ומתחיל הבמאי, ואיך הוא יוצר את השילוב הזה, שמכשף אותי: דרמה סוחטת דמעות שמשולבת בכל רגע עם רגעי הומור, שלא מפרקים את הרגש אלא מעצימים אותו. 

״הנה אנחנו״ סוגר מעגל עם ״כנפיים שבורות״ — שם זה היה סיפור על אם ובת, וכאן סיפור על אב ובנו. החידוש הוא שברגמן הפעם מביים תסריט שלא הוא כתב אלא דנה אידיסיס (שיצרה את הסדרה ״על הספקטרום״, שברגמן ערך את התסריט לה), שמבססת את הסיפור על מערכת היחסים של אביה ואחיה, שמאובחן על הקשת האוטיסטית.

השחקנים נועם אימבר ושי אביבי בסרט הנה אנחנו | צילום: שי גולדמן

שי אביבי מגלם את דמותו של אהרון, מעצב גרפי שנהפך לאבא במשרה מלאה לבנו האוטיסט אורי (נועם אימבר). השניים כאילו בנו לעצמם אי בתוך הבית, שבו הם מתבודדים מבני אדם ומהעולם, מנהלים רוטינה קבועה. אורי זקוק לאביו כדי שיעזור לו למקם את תגובותיו הרגשיות, מה הוא אוהב ומה לא, מה מצחיק ומה לא; האב מלמד אותו מה זאת בדיחה ומתי משפטים נאמרים בהומור. 

האב כה מסור לבנו, שנראה שהוא עצמו אימץ דפוסים כמו־אוטיסטיים שבאמצעותם הוא מנטרל את רעשי העולם ומסנן אותם עבור בנו. זה סרט על אנשים רגישים, אבל לרגעים לא ברור מי מהשניים עדין ושברירי יותר. כשאורי מגיע לגיל שבו מומלץ לו לעבור להוסטל, להסתגל לחיי חברה עם בני ובנות גילו במצב דומה, מתברר שאהרון הוא זה שהפרידה קשה לו יותר. אז הוא יוצא עם אורי למסע ברחבי הארץ שמוצג כטיול הסתגלות לפני פרידה, אבל הוא בעצם ניסיון בריחה. 

רק חמישה סרטי קולנוע ביים ברגמן ב־20 השנים האלה, ואת רוב עבודתו הוא עושה בטלוויזיה (״בטיפול״, ״מעורב ירושלמי״, ״רק להיום״). אבל אם אפשר למצוא קו מאחד בין חמשת הסרטים, הוא האופן שבו ברגמן עוסק דרכם באמנות, וביכולת שלה לא רק לשמש מפלט למצוקות החיים, אלא היא גם הדרך שבאמצעותה הגיבורים לומדים לעצב מחדש את חייהם, לנסח אותם באופן שיהיה נסבל: ב״כנפיים שבורות״ זו היתה המוזיקה שהצילה את גיבורת הסרט; ״הדקדוק הפנימי״ הוא סרט על ילדותו של סופר; ״יונה״ עסק בשירה ובמחלת נפש. 

עכשיו ״הנה אנחנו״ הוא סרט שבו היצירתיות הוויזואלית של האב עוזרת לבן למצוא נקודות אחיזה בעולם רועש, מציף ומבלבל עבורו. אורי אוהב כפתורים, אז אביו בנה לו שלל כפתורים לצד המיטה. אורי מתקשה להסתכל מבעד לחלונות הרכבת, כי הכל שם מהיר מדי, אז הוא מסתכל בחלון קטן יותר: טאבלט שעליו מוצגים סרטיו של צ׳רלי צ׳פלין (העובדה שחברת MK2 הצרפתית, בעלת הזכויות לסרטיו של צ׳פלין, היא שותפה להפקה, עזרה בהשגת הזכויות לקטעי הסרטים והמוזיקה). הסרטים של צ׳פלין — אילמים, בשחור לבן — לא רק קלים לפענוח עבור אורי, הם מהווים את התשתית שעליה בנוי ״הנה אנחנו״, שהוא מעין הסרט ״הנער״, 100 שנים אחר כך.

שי אביבי מגלם דמות צ׳פלינית, שמחוות הסלפסטיק שלה עוזרות לו לסלול דרך אל בנו ברגעים שבהם הוא נתקע, כמו למשל ההליכה המצחיקה שהם המציאו לעצמם שנועדה להימנע מלדרוך על שבלולים. אביבי מגלם דמות שבורת לב, שרוצה בכל כוחה לגונן על בנה, ויודעת שהומור, סרטים ואיור יצילו אותו. בעצם יצילו את שניהם. וכך מסרט קטן וביתי על אב ובן, הופך ״הנה אנחנו״ לסרט מסע מפתיע ברחבי ישראל, עם רגעים לא צפויים של הומור שובה ושובר לב, של אבא מסור שלא מפנים שבנו כבר לא ילד קטן, ושהוא כבר יכול לאסוף את הכנפיים השבורות שלו וללמוד לעוף.