“שיירת החירות" באוטווה, קנדה. אתר מימון ההמונים GoFundMe הסביר שהמחאה גלשה לתעמולה מסוכנת לבריאות הציבור נגד חיסונים | צילום: AP
מי יקבע מה יעמיסו על משאית הרשת
אתר מימון ההמונים GoFundMe הודיע כי ימנע העברת תרומות שגויסו למען נהגי המשאיות המוחים בקנדה. ההחלטה הדגישה שוב שהדרך הטובה ביותר להשתמש באינטרנט כדי לקדם חופש היא לנהל אותו ללא אג’נדה
אתר מימון ההמונים GoFundMe הודיע כי ימנע העברת מיליוני דולרים שגויסו למען נהגי משאיות קנדיים שהפגינו נגד מדיניות החיסונים במדינה.
באתר הסבירו כי הם עושים זאת אחרי שקיבלו מידע ממשטרת אוטווה כי המפגינים אלימים. "יש לנו כעת ראיות מרשויות אכיפת החוק שההפגנה השלווה בעבר הפכה לכיבוש, עם דיווחי משטרה על אלימות ופעילות בלתי חוקית אחרת", אמרו בהצהרה.
קראו עוד בכלכליסט:
עד כה גויסו 10 מיליון דולר כדי לתמוך במחאת נהגי המשאיות, מ־120 אלף תורמים קטנים, חלקם אנונימיים. ב־GoFundMe הורידו את עמוד התרומות של המחאה, והודיעו כי יפעלו להשיב את הכספים לתורמים השונים. הם אף הכריזו כי יתרמו חלק מהכספים לצדקה לבחירתם (הודעה ממנה נסוגו מאז).
בינתיים הודיעו באתר המתחרה בעל האופי הנוצרי GiveSendGo כי ישמחו לארח את הפרויקט אצלם באתר ותוך שבוע קצר 91 אלף תורמים הזרימו 8.2 מיליון דולר נוספים לתמיכה במאבק נהגי המשאיות. גם פעילות זו הופסקה במהירות בשבוע שעבר על ידי בית המשפט באונטריו שהקפיא את הגישה לכספים אלו, הפעם מחשש שאלו תורמים אמריקאים המתדלקים מחאה לא להם.
שמרנים קנדים ואמריקאים זעקו זעקות "השתקה" וקראו למנהיגים לחקור את החלטת GoFundMe, בעוד שקבוצות מהשמאל הדגישו את החשש לשלום הציבור מהמחאה נגד מדיניות חיסונים. ובתווך, תושבי אטווה ביקשו את חייהם השקטים חזרה וסילוקן של המשאיות הרועשות מהרחובו. ובינתיים, כל הזמן מחריף המדרון החלקלק של פגיעה בזכות הבסיסית לביטוי ומחאה של כולנו.
1. חשש הוא עילה להקפאת מימון?
בשבועות האחרונים גבול ארה"ב־קנדה סוער. מדיניות החיסונים שהשיתו שתי המדינות ושנכנסה לתוקף באמצע ינואר הובילה למחאה עזה של נהגי משאיות קנדיים. הוחלט שנהגים אלו, שמובילים סחורות רבות בגבול הארוך בעולם, יהיו חייבים להיות מחוסנים לנגיף הקורונה. מחאה פרצה במהרה במערב קנדה, שם עשרות נהגים ארגנו שיירות מוונקובר לאוטווה במה שהם כינו Freedom Convoy - שיירת החירות. סך הכל לפי מארגני המחאה כ־50 אלף נהגים לקחו בה חלק בזמנים שונים.
המחאה אולי התחילה נגד מדיניות החיסונים לנהגים, אך בהמשך החלה לכלול מסרים נגד הממשלה הקנדית בהקשר של המגבלות והאמצעים להכיל את התפשטות המגפה. או כפי שמסגר זאת לתקשורת אחד מהנהגים: אמצעים של "דיכוי, שליטה אוטוריטריות ואפלה". האירוע הנקודתי הפך למתמשך ולא פשוט. בשבועות האחרונים השיירה והמשאיות שמרכיבות אותה החלו לסתום באופן קבוע חלקים מגבול ארה"ב־קנדה, ואת תנועת העיר אוטווה ועסקים רבים נאלצו לסגור את עסקיהם בשל השיבושים המתמשכים. הנהגים צופרים לאורך כל שעות היום והפכו למטרד של ממש. כל כך שראש העיר ביקש מממשלת קנדה לשלוח 1,800 אוכפי חוק, נוסף על ה־1,200 שכבר קיימים, כדי "לדכא את המרד". המחאה הציתה מחאות דומות בפריז, לונדון, ניו זילנד, הלסינקי ובריסל.
כחלק ממאמצי הדיכוי יוצאי הדופן פנו כוחות האכיפה באוטווה ל־GoFundMe והסבירו שמה שהחל כמחאה לגיטימית גלש לתעמולה מסוכנת לבריאות הציבור נגד חיסונים, שנעשית על ידי קבוצות של לאומניות לבנה ומתודלק על ידי כסף זר אמריקאי שמצא עניין בדבר. ב־GoFundMe החליטו לאור מידע זה כי מימון ההמונים מפר את מדיניות החברה, ועצרו כאמור את הפרויקט.
בכל התקופה הזו נעשו שלושה מעצרים נגד מוחים על רקע פגיעה ברכוש ובזמן שקנדה נהנית משיעורי ההתחסנות הגבוהים בעולם, כ־80%. האם שלושה מעצרים והפרעה למנוחת הציבור הם סיבה למנוע מימון מחאת הנהגים? האם החשש, לא הידיעה, שאזרחים זרים משתתפים במימון פעילות זו הוא עילה ראויה להקפאת התרומות? או שאולי החשש שמתנגדי חיסונים מובילים את המחאה, שלפי ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו היא מחאה של קבוצה "שלא מאמינה במדע... ולעיתים מיזוגנית וגזענית", צריך להיות מרוסן כדי לא לפגוע בשלום הציבור? היכן עובר הגבול? האם על פלטפורמה טכנולוגית לאפשר גיוס תרומות לכל פרויקט או שזכותה לבחור אילו פרויקטים לאפשר ברוח חופש העיסוק? מתי עובר הגבול בין הזכות למחאה לגיטימית ללא לגיטימית ומי מכריע? והיכן נחה הסכנה הגדולה יותר לדמוקרטיה - מחאות שאולי מתודלקות בכספים זרים או הניסיון להגביל את זכות המחאה?
2. ניסיון להשיג ריבונות על המידע
האינטרנט הוא זירת מאבק מתמשכת בכל הנוגע לחופש הביטוי וזכויות אדם. בתחילתו ממשלות וחברות נמנעו מכל דבר שרק נראה כמו הגבלה במרחב חדש זה. אם מתוך מחשבה שריסונו ימנע מהאינטרנט להתפתח כראוי, החשש להפעיל רלטיביזם מוסרי על נושא מעורר מחלוקת כמו זכויות אדם או הסכנה של מדרון חלקלק. במקביל התפתחה התפיסה סביב ה"אינטרנט" שבכוחו להצליח היכן שכל כך רבים נכשלו- להגביר ולהפיץ חופש ודמוקרטיה ברחבי העולם.
שלושה עשורים קדימה והאינטרנט רשם הצלחות מועטות במיוחד להפיץ דמוקרטיה, חופש וערכים ליברליים אחרים, אך הוא בהחלט הפך לזירה מהותית שבה דיבור מתקיים והתארגנות נעשית. דומיננטיות זו הביאה מדינות דמוקרטיות וגם אוטוריטריות לנסות להשיג ריבונות על המידע ולהגביר את השליטה על המתרחש באינטרנט. כדי להשיג זאת הן החלו להגדיר עסקי "חיפוש", "רשתות חברתיות", וגם חברות ענן ומימון המונים כתעשיות אסטרטגיות שיש להגן עליהן מפני שליטה זרה, ודחפו ליצירת כלים כדי לסייע להן למשטר את השיח.
הלחץ שהפעילו ממשלות על טוויטר, פייסבוק, יוטיוב ואחרות היה כה גדול עד שבלית ברירה החברות לקחו את התפקיד על עצמן, והתחילו להחיל משטר לא עקבי להגדרת גבולות השיח הראוי. המטמורפוזה הזו היתה כה יעילה שהיום חלקים רבים בציבור - לרבות אמצעי התקשורת - דורשים מחברות הטכנולוגיה, שבין כה וכה שולטות בעוצמה לא פרופורציונלית על חיינו, לקחת בידיהן עוד כוח ולמשטר שיח, תנועות פוליטיות, זרימה של מידע והתארגנויות חברתיות.
אין הרבה שיטענו כי החירות שמציע האינטרנט צריכה להיות חסרת רסן. אבל מי צריך לפקח על החירויות? האם הגיוני שפלטפורמה תשלול שימוש מחלקים מהציבור רק על בסיס בקשה מרשויות החוק, בו בזמן שאת כוחן של הרשויות למשטר את המרחב הן לא מנצלות, לא מבצעות מעצרים או מונעות תנועת מפגינים? איזו זכות גוברת? הזכות לעיסוק של פלטפורמת מימון המונים או הזכות לא להיות מופלים על בסיס האמונה הפוליטית שלך?
הבחירה המקובלת היום היא שלילת הפלטפורמה. אבל במהלך המאבק שבו נקבע מי יכול לדבר או אפילו להשתמש באינטרנט, המשתיקים מעניקים למתנגדיהם עליונות מוסרית להמשיך ולהביע את דעתם בפלטפורמות אחרות, כמי שהושתקו רק כי דיברו את האמת. בעוד שקריאת תגר על הטיעונים באופן מקובל ומבוסס היתה יכולה להוביל לניצחון של רעיונות. אם למוסדות המדינה קשה להילחם ברעיונות אותם הם מזהים כסכנה, הם צריכים לפעול כדי לחזק את המוסדות בעיני הציבור, ולא לחסום ולרסן מחאות עם רעיונות מתחרים. האינטרנט הוא כלי בעל ערך גדול מדי כדי להיות סוכן של ממשלות או רשויות אכיפה והדרך הטובה ביותר להשתמש בו כדי לקדם חופש היא רק אם ינוהל ללא כל אג'נדה.