המהלך של בנק ישראל: היד סוף סוף על הברקס

1. ההחלטה שקיבלה היום הוועדה המוניטרית של בנק ישראל בראשות הנגיד פרופ' אמיר ירון היתה זהה לכאורה ל־22 ההחלטות הקודמות מאז אפריל 2020 – הריבית "ללא שינוי" (נותרה על 0.1%). אלא שבסוף ההודעה השגרתית שכתב הנגיד, באמצעות משפט אחד ופשוט – הוא חולל שינוי טקטוני שכמותו לא ראינו מאז נובמבר 2018. "במשק הישראלי נרשמה צמיחה גבוהה לצד נגיף הקורונה. האינדיקטורים השונים מצביעים על המשך הגידול בפעילות בקצב נאה. לכן הוועדה מעריכה כי בחודשים הקרובים יבשילו התנאים להתחיל בתהליך הדרגתי של העלאת הריבית". 

צמד המילים "העלאת ריבית" כמעט ונשכח אך הנגיד החזיר אותו היום בצדק ובחכמה רבה, ולא במקרה. יש להתייחס למשפט הזה ברצינות רבה. בז'רגון הכלכלי זה נקרא הנחיה קדימה (FORWARD GUIDANCE)  והמונח הזה מתייחס לתקשורת הקיימת בין הבנק המרכזי לבין כל שאר השחקנים הכלכליים – משקי בית, מגזר עסקי וכמובן השחקנים הפיננסיים עצמם – בכל הקשור למצב המשק ובעיקר בנוגע למהלכים העתידיים הצפויים במדיניות המוניטרית. למעשה, בנק ישראל הודיע באופן רשמי כי תם עידן במדיניות המוניטרית: הכסף הזול (הכמעט חינמי) נגמר. הריבית – שהיא למעשה מחיר הכסף – תתחיל להתייקר גם. ועכשיו זה לגמרי רשמי.

2. העיתוי אינו מקרי: לפני שבוע פרסמה הלמ"ס את שיעור האינפלציה השנתית לחודש ינואר: 3.1%. זה גם לא מספר טריוויאלי: אחרי 11.5 שנים האינפלציה בישראל חרגה מעל הגבול העליון של יעד יציבות המחירים שקבעה הממשלה (בין 1%–3%) וזה אינו דבר של מה בכך. אז נכון: מדובר בחריגה מינורית. הרי אין לעשירית האחוז שום משמעות אמיתית. ומה זו בכלל אינפלציה של 3.1% כאשר בארה"ב היא כבר על 7.5% ובשאר המדינות המפותחות (OECD) היא עומדת בממוצע על 6.6%. ובכל זאת, יש משמעות סימבולית לעובדה שהאינפלציה מחוץ ליעד.

אחד הלקחים החשובים ביותר שניתן ללמוד מ"אינפלציית הקורונה" (זו שהחלה בשנה האחרונה וטיפסה בקצב הבזק) הוא שהיא יותר מתעתעת ו"טריקית" מהמגיפה עצמה: כולם חושבים שזה זמני, שהיא תחת שליטה, שהכל חוזר לנורמליות, ואז היא שוב מכה ובעוצמה חזקה יותר. אכן האינפלציה הזו שונה: היא תקפה כלכלות מפותחות ומוצלחות בקורונה אך לא פחות גם שווקים מתעוררים שלא עברו את המגפה בהצלחה. היא כוללנית ומקיפה כמעט כל סעיף בסלי הצריכה. לא מדובר רק על  אנרגיה או פירות וירקות. השבוע נוצרה דרמה נוספת: שתי מפלגות חשובות בקואליציה מבקשות לפתוח את עסקת החבילה ולהעלות את שכר המינימום. בבנק ישראל היו רגועים מאוד עד כה דווקא כי ראו שאין "אינרציה אינפלציונית". כפי שהסביר מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל, פרופ’ מישל סטרבצ'ינסקי, בראיון ל"כלכליסט" לפני כחודש המשתנה העיקרי כדי לבדוק זאת הוא "עליית השכר" (גם הלחץ לעליית השכר). ואילו עכשיו הכל עלול להשתנות.

3. ניכר כי רוב הבנקים המרכזיים לא ידעו איך לאכול את האינפלציה הזו ובסוף כולם "אכלו אותה" כי היא הוכיחה את עצמה כעקשנית ומתמשכת יותר ממה שהבנקים המרכזיים הגדולים חשבו מלכתחילה. בהודעת בנק ישראל נכתב כי 

“האינפלציה במדינות רבות שוהה ברמה גבוהה מיעדי הבנקים המרכזיים ולפיכך נמשך ההידוק המוניטרי בעולם”.

הלקח המרכזי מהחודשים האחרונים בנוגע לאינפלציה הוא כי הבנקים המרכזיים הטובים ביותר עשו מעט מדי ומאוחר מדי כדי להשתלט עליה. הם נותרו בפיגור כאשר התברר שככל שהם המתינו יותר וניסו לשכנע את עצמם שמדובר ב"תופעה זמנית" המחיר להחזרתה למסלול, גבוה יותר. לכן, כבר בשבוע שעבר נשלחה מעל דפים אלה הקריאה לבנק ישראל ולעומד בראשו לנקוט במשנה זהירות ולא ליפול למלכודת שרבים וטובים נפלו בה: יש להתייחס לאינפלציית הקורונה בחשדנות יתרה – גם אם זה נראה זמני וגם אם הכל נראה "בשליטה". 

נגיד בנק ישראל אמיר ירון | צילומים: אלכס קולומויסקי, רויטרס

בשבוע האחרון הצטרפו יותר ויותר שחקנים בשוק בקריאה דומה: על בנק ישראל להתחיל לאותת כי הוא מחזיק את ההגה חזק והוא לא יהסס ללחוץ על "הברקס" – גם חזק אם נדרש – כדי לקיים את יעודו האולטימטיבי שלשמו הוא נוסד לפי חוק: לשמור על יציבות המחירים במשק. והנה האיתות חד וחלק. טוב שהם עשו זאת כל עוד הציפיות לאינפלציה עדיין מתחת לגבול העליון של היעד. השינוי מתרחש כאשר האמון בבנק ישראל לא נפגע. ואמון הוא הנכס העיקרי של בנק מרכזי.  

4. כדאי לשים לב למילת המפתח בתוך משפט המפתח: ההעלאה תהיה "הדרגתית". הנגיד לא מתכוון להפתיע, או למהר או לרוץ. הוא חייב לשמור עם עין אחת על קצב עלייה בצמיחה ועל ירידה באבטלה – כאשר עם העין השנייה עליו לבחון את ה"מוטציות" החדשות שמאיימות על המשך הפעילות התקינה כל הזמן. יש לו מרחב תמרון שאין לפד ולשאר הבנקים המרכזיים והוא חייב לנצל את זה.