יש כלי יעיל יותר משכר המינימום לצמצום פערים כלכליים

1. זוכי פרס נובל לכלכלה ב־2021, דיוויד קארד, ג'ושוע אנגריסט וגידו אימבנס, "סיפקו לנו תובנות חדשות על שוק העבודה והראו מה ניתן להסיק מ'ניסויים טבעיים'", כך לפי האקדמיה המלכותית השבדית למדעים, האחראית על בחירת הזוכים. אחד הממצאים החשובים של השלושה קשור לשכר המינימום, שהפך לסוגיה בוערת ביממה האחרונה בממשלת ישראל. השלושה הראו באופן אמפירי, כי העלאת שכר המינימום לא גורמת אבטלה, אף על פי שכבר יותר מ־30 שנה כלכלנים מתריעים כי העלאת השכר פוגעת בתעסוקה.

מספיק להסתכל על מספר המשרות הפנויות במשק היום, כדי להבין שגם אם השכר יעלה ל־6,500 שקל בחודש, כמו ששרי העבודה ומרצ מבקשים (יתר חברי הסיעות תומכים בהעלאה ל־6,000 שקל) - כל מי שירצה לעבוד ימצא עבודה. לפי נתוני הלמ"ס שהתפרסמו השבוע, יש במשק 146 אלף משרות פנויות, לעומת 100 אלף ערב משבר הקורונה. למעט 18 אלף משרות בהייטק, כל היתר הן משרות לעובדים ללא הכשרה או בעלי כישורים נמוכים: חסרים במשק 15 אלף עובדי מכירות מכל הסוגים, כ־9,400 מלצרים ומוזגים, 5,700 עובדי סיעוד, 4,500 טכנאים ו־4,000 טבחים.

2. מה שהוכח מעל לכל ספק זו העובדה כי במשק צומח כמו ישראל  - צמיחה ריאלית של 8%, בין הגבוהות במערב, העלאת שכר המינימום תורמת להתחזקות האינפלציה. אין צורך להיות זוכה פרס נובל כדי להבין את הסיבה: העלאת שכר המינימום נופלת על המעסיק - שבישראל הוא ברוב המוחלט של המקרים המגזר העסקי והיצרני. מטבע הדברים, ברגע שיש התייקרות בשכר העבודה, כמו כל תשומה אחרת, היצרן מגלגל אותה על המחיר לצרכן, כל עוד הוא יכול. מתי הוא לא יכול? למשל, כאשר מדובר בתקופת מיתון, שכרגע אינה נראית באופק. יתרה מזו, מאחר שישנם לא מעט פריטים במשק שמושפעים מהשכר הממוצע ומשכר המינימום, הדבר יגרום לייקור. בנוסף, אסור לשכוח שהאינפלציה היא מאוד רגרסיבית - פוגעת יותר במי שיש לו פחות. מי שבעיקר סובלים מגל ההתייקרויות ומהרמה הגבוהה של המחירים במשק בכלל, אינם העשירים אלא דווקא השכבות החלשות ביותר,  בין השאר מרוויחי שכר המינימום.

המסקנה היא שכלי מדיניות שמחריף את האינפלציה, אינו כלי מדיניות חברתי שעוזר לחלשים. כלומר, שרי הממשלה, לרבות שרי העבודה ומרצ, יכולים לדרוש העלאה נוספת בשכר המינימום (בעיקר מטעמים פוליטיים), אך חשוב למרוויחי שכר המינימום להבין שהעלאת השכר באופן מופרז עלולה בסופו של דבר לשחוק את שכרם. כלומר, כוח הקנייה של שכר המינימום ייפגע אף על פי שהשכר הנומינלי גדל. יותר מכך, כדאי לחזור לדבריו של הכלכלן הראשי של בנק ישראל פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי, בריאיון ל"כלכליסט" לפני כחודש, כשניסה להרגיע ולהסביר כי בנק ישראל לא מזהה "כוחות גדולים של "אינרציה אינפלציונית". הוא ביסס את הטענה הזו בכך ש"המשתנה העיקרי כדי לבדוק זאת הוא עליית השכר. כאשר אנו מסתכלים קדימה, רואים את עסקת החבילה בין הממשלה להסתדרות והמעסיקים - שלפיה יוקפא השכר ב־2021 ויועלה רק שכר המינימום".

קניות בסופר. יש כלי טוב יותר מהעלאת שכר המינימום | צילום: אוראל כהן

3. סוגיית שכר המינימום היא מהותית וטמונה בה אמירה ערכית מהמדרגה הראשונה: כל חברה אזרחית קובעת מה מינימום התשלום החודשי שכל אזרח ואזרח חייב, רשאי וזכאי לקבל ברגע שהוא יוצא לעבוד, ללא קשר לכישוריו. כלומר, זהו סכום שמתחתיו שכרו אינו הוגן, גם אם הוא מתאים לתורת המיקרו־כלכלה (התפוקה השולית שווה לשכר). בהקשר הזה אפשר להיות רגועים: נתוני ה־OECD על היחס בין שכר המינימום לבין השכר הממוצע במשק מראים כי נכון ל־2020, שכר המינימום בישראל שווה ל־40% מהשכר הממוצע - דומה מאוד לממוצע של 43% בקרב מדינות הארגון. 

אם רוצים להיות מדויקים יותר, כדאי להתייחס לשכר החציוני במשק לעומת השכר הממוצע, שכן ישראל היא מדינה מאוד לא שוויונית בהתפלגות השכר שלה. יתר על כן - במגפת הקורונה ב־2020 היציאה של העובדים בעלי השכר הנמוך משוק העבודה הקפיצה את השכר הממוצע. התמונה לא משתנה בהרבה בשכר החציוני. גם כאן ישראל היא בתחום הממוצע: 53% לעומת 55% ב־OECD. במונחים יחסיים, שכר המינימום הישראלי נמצא בתוך גבולות הגזרה של הממוצע במדינות המערב. בראש הטבלה נמצאות מדינות אמריקה הלטינית וזה לא כבוד גדול, שכן הסיבה לכך היא שהשכר הממוצע או החציוני במדינות אלה הוא מאוד נמוך - ולא כי שכר המינימום שם הוא מאוד גבוה.

4. צמצום הפערים הכלכליים היא משימה מאקרו־כלכלית לאומית חיונית. זה היה נכון ב־2019, וקל וחומר ב־2022, אחרי שמשבר הקורונה הקצין את הפערים ובין היתר גם אפשר לקבוצות שונות, לרבות המשכילים בעלי השכר גבוה, הזדמנות לעבוד מהבית. והמגפה טרם אמרה את המילה האחרונה. ברור לכולם שהדרך לצמצם פערים ולהקטין אי־שוויון עוברת בשוק העבודה. אך הכלי של שכר המינימום אינו אידיאלי. יש כלי הרבה יותר טוב - מענק העבודה (מס הכנסה שלילי). הוא לא גורם לאינפלציה כי מי שמממן אותו זה הממשלה ולא המגזר העסקי. או לכל הפחות, הוא ממזער את האפקט האינפלציוני, שנובע מהגדלת הביקושים, לרבות לצריכה פרטית. אך חשוב מכך, כפי שעולה ממחקר חשוב שערך בנק ישראל ב־2006, הוא יודע להתמקד בשכבות החלשות באמת. לפי המחקר, שכר המינימום משפיע על צמצום העוני ב־4% לעומת מענק העבודה שעושה זאת ב־13%. יתרה מזו, 81%-75% מהמשאבים של הממשלה לצורך מימון מענק העבודה יגיעו בסופו של דבר לארבעת העשירונים התחתונים (תלוי במודל), ואילו בשכר מינימום רק 39% מהמשאבים יגיעו לאותם עשירונים נמוכים. כלומר, ככלי להפחתת העוני, העלאת שכר מינימום היא גם פחות יעילה.