בוצ'ה אחרי הטבח מלחמה באוקראינה | צילום: זיו קורן
בעינינו ראינו: פשעים נגד האנושות - בוצ'ה שאחרי הטבח
לגופות כאן אין שם. "אין לנו מושג במי מדובר", הסביר שוטר מקומי. הקרקע הפכה לתערובת מחליאה של חלקי אדם, בגדים, זכוכיות, צעצועים. בבוצ'ה החרבה חווינו את הרגעים המטלטלים ביותר באוקראינה. אלה המראות שהעולם חייב להכיר. שליחי ynet ו"ידיעות אחרונות" בדיווח מיוחד מעיר המוות
בתוך השדות המפרידים בין שתי ערי הלוויין החשובות של קייב, בין הבניינים הגבוהים של אירפין שנחשבו לפרבר היוקרתי של הבירה שמשפחות צעירות ומצליחות שידן השיגה רכשו שם דירות במחירים גבוהים במיוחד, למפעל גדול לייצור חלקי רכבים, שנכבש בידי הרוסים בפאתי בוצ'ה, שכבו שתי גופות שרופות של אזרחים (או לפחות כאלה שלא יכולנו להבחין באף סממן צבאי לגביהן, אפרופו הטענות של הרוסים על פיברוק או פרובוקציה כלשהי).
קראו עוד בכלכליסט:
לשתיהן לא היה שם ו"אין לנו מושג כרגע במי מדובר", כפי שהסביר שוטר מקומי. לאחת מהן גם לא היה ראש. הגולגולת של אותו אומלל, איש קשיש כנראה לפי מראה השיער הלבן הדליל, שכבה במרחק מטר משם, עצמותיה גלויות בחלקן בגלל השריפה. מראה פניה של הגופה השנייה היה גם הוא מעוות כולו.
"פגז מרגמה עשה את זה", הסביר קצין הקומנדו המשטרתי שליווה אותנו, ניקולאי מיקוליץ', והצביע על המכתש הסמוך למקום בו מצאנו את שתי הגופות. "הם כנראה הלכו פה, אולי כדי להביא אוכל למשפחות שלהם, והפגז פגע לידם, כרת לזה את הראש, ושרף את שניהם. היה להם פשוט ביש מזל, היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון".
מראות כאלה ראינו לא מעט אתמול בבוצ'ה וסביבותיה, וזה עוד יממה אחרי שהושלם כיבוש המקום והשירותים העירוניים, ביחד עם המשטרה, כיבוי אש, הקברנים ומתנדבים כבר פינו חלק מהמתים. גופות, הרס איום ונורא של מבני ציבור ותשתיות אזרחיות ורחובות שלמים שהקרקע שלהם הפכה לתערובת מבחילה ומריחה בהתאם של חלקי אדם, בגדים, זכוכיות, ברזלים עקומים מכל הסוגים והעוביים, שברי בניינים, רהיטים, חפצים וצעצועים, לצד אינספור פגרים של רכבי משא צבאיים ומשאיות, טנקים ונגמ"שים רוסיים.
"שירתי בצה"ל, ואני נאצי?"
עם ערב יצאנו מבוצ'ה, העיר שכל העולם מדבר עליה ביממה האחרונה. אלה היו הרגעים המטלטלים ביותר במסע של זיו קורן ושלי בחודש האחרון, חודש המלחמה באוקראינה. כשהגענו לבניין מגורים גדול בצורת ח' שנראה חדש לגמרי, חוץ מזה שהוא היה גם הרוס כמעט לחלוטין, וגן משחקים לילדים בחצר הפנימית שלו, שגם הייתה הרוסה לגמרי וצעצועי זאטוטים מפוזרים בה לרוב, חזר זיו, הצלם הגאון שהעדשה שלו היא כמכחול צייר אמן שמתאר בדקדקנות מדעית כמעט את המציאות הנוראה שנפרשת תחת עיננו כמה פעמים על משפט אחד – "פשעים נגד האנושות".
ומיד אחרי שיצאנו אני בוהה במקלדת ומחפש את המילים המדויקות, בווליום הנכון, שלא יישמעו כקלישאה אבל שיביעו אל נכונה את מה שראינו במו עינינו. לא תעמולה של צד כזה או מסע יח"צ מבעית של צד אחר, רק מה שראינו. והמילים האלה של זיו, "פשעים נגד האנושות", מהדהדות שוב ושוב. נדמה כי הן התמצות המדויק ביותר, השורה התחתונה הכאילו מובנת מאליה, של מה שנחשפנו אליו. "אתם כאן כדי לספר את האמת ולוודא שכל העולם יידע מה הם עשו לנו", אומר ניקולאי.
"אני לא שונא את הרוסים, או, לפחות, לא שנאתי את הרוסים עד עכשיו. גם גרתי במוסקבה בענייני עבודה תקופה מסוימת, אבל כל חייל רוסי שכף רגלו דורכת על אדמת אוקראינה, על אדמת המולדת שלי, צריך מבחינתי לגמור רק בצורה אחת – ככה", אומר ניקולאי ומצביע על שאריות של מה שהיה פעם טנק T-80 רוסי, שהתפוצץ, הצריח שלו מונח במקום אחד, הגוף במקום אחר, ורק נעלי הטנקיסטים ואיברים נותרו מהם.
לא היה צורך לתרגם את הדברים האלה לעברית כי הם נאמרו בעברית צחה, שוטפת, בטוחה בעצמה ובוטה בלי לחסוך בחלק מהמקומות. ניקולאי (38) נולד בלביב ועלה לארץ עם אביו בגיל 15 וחצי. הוא שירת כקצין בגבעתי ("תמיד טוב שיש ניסיון קרבי בחיים, אפילו אם עברו 20 שנה מאז") ואחרי כמה שנים שבהן עבד במוסקבה ובאפריקה, עקר לקייב לרגל עבודתו וענייני משפחה. "חזרתי לאוקראינה כדי לחיות פה, לא חזרתי לכאן להילחם, אבל אין מה לעשות, עכשיו אנחנו צריכים להילחם כי הם באו לפה, לבית שלנו, כדי לשחוט אותנו".
ניקולאי מוביל אותנו לטנק רוסי שרוף. ליד הטנק גופתו של אחד מאנשי הצוות שלמרות שכבר חלפו כמה ימים מאז שנהרג, ולמרות שנפגע קשה, ברור ממראה פניו כי הוא מהמזרח הרחוק. החיילים האלה, שהגיעו מהחלקים המרחקים ביותר של רוסיה, מכונים כאן "בוראט". הטנק הזה הוא חלק ממערך רכב קרבי משוריין רוסי שהושמד לחלוטין – ארבעה טנקים וארבעה נגמש"ים חדשים משוכללים, שמפוזרים על וליד הכביש בכניסה לבוצ'ה. ליד הגופה בקבוק וודקה, כנראה המשקה האחרון שהאיש הזה שתה בחייו. כאלה ראינו כמעט בכל מקום בו עברנו במפקדות ובמה שהיה נקודות הכינוס ושרידי הכוחות הרוסים – הרבה הרבה מאוד אלכוהול.
"החייל הזה מגיע ממרחק 6,000 ק"מ", אומר ניקולאי, "כדי להילחם במי שהרוסים טוענים שהם נאצים. אנחנו נאצים? אני יהודי, אזרח אוקראיני ואזרח ישראלי, שירתי בצה"ל, משרתים איתי כאן לא מעט יהודים, והנשיא שלנו יהודי, ואני הולך איתכם, יהודים, ליד הגופות שלהם, שהגיעו לאוקראינה ממרחק עצום כדי לשחרר אותנו מהשלטון הנאצי, לעשות לי דה-נאציפיקציה. לי? שתבין עד כמה כל זה מטורף. זו טיפשות מוחלטת של ראשי ההנהגה הרוסית ושל העם הרוסי שמאמינים בחרא הזה. בזה הם מאמינים, והם קיבלו בדיוק את מה שמגיע להם. הנאצים היחידים שאני רואה פה זה הם", הוא מחווה בידו לעבר הטור המשוריין השוכב מובס ומושמד לידנו.
בגדים גנובים מתחת למדים
השרידים העשנים, חלקם עדיין בוערים וכולם מסריחים מאוד, הם עדות לקרבות הנוראיים שהתחוללו פה בחודש האחרון. קצין הקומנדו המשטרתי שאיתנו, לשעבר קצין גבעתי, מסביר מה קרה לרוסים. "הם בזבזו מיליארדי דולרים על מרגלים באוקראינה וכוחות פוליטיים פרו-רוסיים. אלה בטח דיווחו לפוטין שהעבודה נעשתה ומחכים להם פה עם פרחים ואורז ותמיכה של לפחות 25 אחוז מהאוכלוסייה שמחכים לשלטון רוסי שיחליף את השלטון הנאצי.
"אבל קרה להם בדיוק הפוך ממה שציפו. הם באו לפה, התחילו לירות בכל מקום, התחילו לרצוח אזרחים להפגיז שכונות עם ארטילריה, לירות עם טנקים על בנייני מגורים, לגנוב את כל מה שהם רואים ולאנוס ולהתעלל ולרצוח. אז בתגובה הם חטפו התנגדות טוטאלית של העם האוקראיני, שמחסל אותם בכל מקום שהוא פוגש אותם".
בכל מקום מצביע ניקולאי על הפריטים שלובשים החיילים הרוסים, כלומר הגופות שלהם. "תראה את הבוראט הזה. מעל הבגדים הוא לובש מדים של הצבא הרוסי, כנדרש ממנו, אבל מתחת זה לא הביגוד התחתון התקני שלהם אלא הכל בגדים אזרחיים של תושבים. הכל גנוב - המכנסיים האלה, הגופייה הזו, והגרביים האלה שנראות קטנות עליו ואני חושב שהן גרבי ילדים או נוער. הרוסים האלה, הצבא המפואר השני בגודלו בעולם, לא ידע לספק את מה שהחיילים שלו היו צריכים אז הם פרצו לכל הדירות ובזזו את הרכוש ואת האוכל ואת הבגדים".
שלשום החלו להיחשף העדויות על מעשי הזוועה בבוצ'ה, עיר הלווין השנייה של קייב ששוחררה מכיבוש רוסי. ליווינו את ההשתלטות על אירפין הנמצאת דרומית לבוצ'ה מתוך שדה המערכה וכשחזרנו לקייב מייד הרגשנו את ההשפעה של ההישג הצבאי והסימלי הזה ומיד אחריו את ההשתלטות על בוצ'ה - בתוך עיר הבירה לא נשמעות כמעט יותר אזעקות - האחרונה הייתה שלשום בבוקר, ולא נשמעים בכלל יותר הדי ההתפוצצויות, שני סוגי רעשים שהיו היחידים לקרוע את דממת המוות שהחרישה את היומיום של העיר הענקית הזו מאז תחילת המלחמה. במקביל החלו לחזור גם המסעדות, ואפילו כמה ברים ופאבים שניצלו את הסרת האיסור המוחלט והמוקפד בידי האוכפים של המשטר הצבאי שהוטל על המדינה, על מכירת וצריכת אלכוהול בכל שעה משעות היום. העוצר נותר על כנו אבל צומצם מעט - רק מתשע בערב עד שש בבוקר.
"הכוחות הרוסיים נמלטו", אומר ניקולאי, "הם איבדו שליטה וברחו באופן לא מאורגן ואנחנו השמדנו חלקים גדולים מהם תוך כדי הנסיגה ונמצאים עכשיו כבר 70-60 קילומטר מקייב. אין סכנה יותר לעיר. הרוסים אומרים שהכל הולך להם לפי התוכנית", הוא מגחך, "זה יכול להיות אבל אני לא ממש מבין מה הייתה התוכנית הזו - לנסות ולהגיע לקייב, להשאיר מאחור כל כך הרבה חיילים מתים שלהם, וכמות עצומה, בלתי נתפסת של טנקים ונגמשים, ואז לסגת? אחלה תוכנית".
יד מבצבצת מקבר האחים
אבל בד בבד עם ההישגים הצבאים באו חשיפת מעשי הזוועה באיזורים שמהם נמלטו הרוסים. שלשום החלו להתפרסם העדויות המצולמות ובהן תמונות של אנשים שנורו כשהם כפותים בידיהם וקברות אחים המוניות. רוסיה טוענת כי מדובר על "פבריקציות ופרובוקציות" אוקראיניות ובקיצור - שהכל שקר. צוותים בין לאומיים, שעם כמה מהם שוחחנו ותיעדו חלק מהעדויות הללו אומרים כי אכן ראו את הדברים האלה. כשאנחנו הגענו כבר פונו חלק מהגופות - ראשי העיר אומרים כי עד עכשיו אספו כ-400 גופות אבל שזו כנראה רק ההתחלה - חלק אחר הוכנס כבר לשקיות שחורות כך שלא יכולנו לראות את מצב הידים שלהם. אבל ראינו גם ראינו חלק גדול מהדברים.
בקבר אחים גדול למרגלות כנסיית אנדריי פרבוזבאני ראינו ערימה גדולה מאוד של גופות, ועוד כאלה שקבורות בתוך הבור הגדול שנחפר שם וטרם נעטפו - פה צצה יד מתוך האדמה, שם רגל, ושם חלק מפנים מושחתות על לבלי הכר. ניקולאי אומר שרק בבור הזה ספרו עד עכשיו 65 גופות.
"חלק מהגופות שייכות כנראה לאנשים שזוהו בידי המודיעין הרוסי כבעלי עבר צבאי, או נחשדו שהם ממשיכים להיות פרטיזנים ולהתנגד אקטיבית לכיבוש הרוסי", אומר ניקולאי. הוא מוביל אותנו למפקדה של הצבא הרוסי בעיר, במבנה עצום מימדים שהוקם בתקופת השלטון הקומוניסטי. "הם באו לכאן כי ידעו מהיכרותם את העיר שכאן בנו מקלטים מתחת לאדמה כדי להתגונן ממלחמה גרעינית והבינו שיוכלו להסתתר כאן". במבנה צחנה איומה - החיילים הרוסים לא עשו אבחנה ברורה בין המקומות בהם גרו, פיקדו והתכוננו לקרב, ישנו, אכלו ועשו את הצרכים שלהם. השאריות של כל אלה מוטלות בכל מקום. "הנה, ככה נראה הצבא השני בגודלו בעולם. פה הם חשבו שיסתתרו מהזעם שלנו" אומר ניקולאי.
במרתף העמוק, מאחורי דלתות הפלדה הענקיות והעבות, שהיו אמורות להיות בעלות יכולות לספוג מכת הדף של פיצוץ גרעיני, מצאו הכוחות המחלצים האוקראינים גופות כפותות שסימני הגרירה שלהם בהמון דם מרוחים בסחיבות ארוכות שטרם יבשו גם אתמול על הרצפה. "ולכאן הם כנראה לקחו אותם", הוא מסביר, ולוקח אותנו לנקודה במרתף, "וירו בהם", מצביע על סימני הכדורים בקירות, "כי ככה הסובייטים תמיד עשו כשנסוגו. לא יכלו לקחת איתם את מי שהק.ג.ב. חקר במרתפים, אז פשוט ירו בהם".
בכל מקום כמויות עצומות של מנות קרב, חלק גדול מהן עם תאריך תפוגה שחלף לפני שנים. כל המחשבים שהיו במקום הזה, המשמש בימים רגילים את העירייה, עברו טיפול יסודי והוצאו מהם הכוננים הקשיחים והכרטיסים הגרפיים, חלק מהביזה הנמשכת של הרכוש המקומי כדי להשלים חוסרים של החיילים הרוסים, "כאן במלחמה או אחר כך בבית".
אנחנו ממשיכים בסיור כדי לגלות ברחובות עוד ועוד בתים שכתוב עליהם "אזרחים" או "כאן ילדים" ושהושמדו לחלוטין. "נראה שהרוסים חיפשו איפה אפשר לפגוע עוד ועוד באוכלוסיה האזרחית ולשם ירו.
ואנחנו רואים עוד ועוד כלי רכב אזרחיים של תושבים שגם הם היו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון פשוט כי הם היו בבוצ'ה. הנה רנו מגאן שחור חדש שספג פגיעה ישירה ונמעך לחלוטין. מגופת הנהג נותרו דם וכמה חלקים. והנה משאית שהובילה מזון, והנה מערבל בטון מוטל הפוך בצד הדרך, והנה עוד עשרות מכוניות שירי נק"ל, או רקטה, או פגז או טיל השמידו, על מי שהיה בתוכם. והנה מכונית אחת שדגל לבן מונף על מקל גבוה מעליה. זה לא עזר לה - פגז או משהו בעל הדף דומה פוצץ אותה והעיף אותה ואת מי שבתוכה לצד הדרך.
"הצלפים הרוסים כיוונו על כל מי שנכנס לטווח האש שלהם מנקודות התצפית ומחסומי הדרכים שהקימו", אומר ניקולאי. הנה איש קשיש אחד, שרכב על האופניים שלו עם שקית עם קצת אוכל וצלפים רוסים ירו בו למוות. וגופתו מוטלת בצד הדרך. מתחת לשמיכה שמישהו פרש עליו, מבצבצת יד אחת שלו, אצבעותיה פשוטות, והיא מוטה מעט כלפי מעלה, כאילו שואלת "למה?".
אתמול ניכרו סימנים ראשונים של חזרה לחיים. תושבים החלו לחזור וכמה מהם אפילו ניסו, פעולה סיזיפית לחלוטין אבל אולי שיש בה משמעותי פסיכולוגית עבורם, לטאטא משהו משכבות השברים וחלקי הריהוט והבתים והרכבים המשוריינים שספונים על מפתן הבית שלהם. באחד מהרחובות המרכזיים שם נערך הקרב הקשה ביותר, עשרות כלי רכב משוריינים רוסיים מוטלים זה לצד זה לצד זה בטור ארוך ושרוף ומצחין, שתחום בידי הרחוב, שתחום בידי הבתים החרבים והעשנים שבשני צדדיו. ורק להקות הכלבים שנותרו בודדים ומיותמים אחרי שהבעלים שלהם נהרגו או נאלצו לעזוב בלעדיהם, והחתולים שפועלים ביחידים, נראו מרוצים ממראה האורחים והתרפקו על ליטוף ורגע של חום אנושי אליו התגעגעו כל כך.