יפה סונינו עם מופלטה שמכינה אחותה | צילום: אוראל כהן
"60 קילו עוגיות מרוקאיות? מה הבעיה?"
יפה סונינו, מנהלת חשבונות בעיריית קריית גת, רק רצתה להגיש עוגיות מסורתיות לחינה של בתה, ו"מכיוון שבבית שלנו לא הכינו, לימדתי את עצמי". עכשיו היא כבר מכינה מגשים שלמים ומעבירה סדנאות של היצירות הצבעוניות והיפהפיות שלה. למרות כל זאת, ואף שהמימונה הקרבה היא יום חגה, היא מודיעה: "אני אדם עובד ואין לי שום כוונה להפסיק לעבוד"
המראה מהפנט. יפה סונינו מציגה לראווה את המופלטה שהכינה אחותה הגדולה עדה רביבו. היא פורשת אותה מול פניה ואפשר לראות את בבואתה מבעד למופלטה. כל כך דקה החביתית המרוקאית המסורתית בגרסת האחיות סונינו־רביבו. אחר כך היא מורחת אותה בחמאה, מכווצ'צ'ת אותה ומוזגת דבש מעל, מקפלת למעין מעטפה ומגישה לי.
קראו עוד בכלכליסט:
"לאכול עכשיו, כשזה חם", מצווה סונינו בקול נוזף. כשביקשתי מיפה סונינו (56) שתכין לקראת הביקור לא רק את אחד ממגשי עוגיות המימונה המרהיבים שלה, אלא גם מופלטה, היא ענתה לי ברצינות תהומית: "מופלטה זה אחותי". את לא יודעת להכין? התפלאתי. "יודעת, בטח שיודעת, אבל אחותי ממונה על המופלטות", היא ענתה ואני התאהבתי ברצינות המקצועית שלה עוד לפני שבכלל נפגשנו.
כעבור כמה ימים אני עומד במטבח של סונינו בקריית גת ואחותה עדה רביבו (70) עובדת כמו מכונה. עורמת במחבת מופלטה על גבי מופלטה. אני תוהה מדוע לטגן אותן במערום ולא אחת אחת. רק אחר כך, כשאראה כמה הן דקות, אבין. הדקיקות שנוצרת מדהימה ממש, והמראה של רביבו פותחת את הבצק מהפנט ממש. אולי כל אחד יכול להכין מופלטה אבל לרדד ככה זו כבר מומחיות שנרכשת בעשרות שנות ניסיון. "יש כאלה שעושים עם שמרים", הן אומרות לי בזלזול, "אנחנו מעדיפות בלי". צודקות. לא שאני מומחה במופלטות אבל בטעם אני עדיין מבין משהו והטעם ממכר ממש. ועוד לא הגענו לעוגיות שלשמן התכנסנו.
אל העוגיות המרוקאיות היפהפיות של סונינו הגענו דרך חשבון האינסטגרם של החברה שלה "רק בשמחות: עוגיות מרוקאיות" (instagram.com/yaffa_sonino) שבו היא מציגה מגשים על גבי מגשים של עבודת תחרה, רקמה ותכשיטנות עדינה ומעודנת בבצק, הכל בצבעונית מרהיבה. כשהתקשרתי לקבוע איתה מועד למפגש, היא נשמעה רצינית עד כאב. רק אחר כך הבנתי למה: סונינו ביומיום היא בכלל מנהלת חשבונות בעיריית קריית גת, והרצינות והענייניות הן חלק מהתפקיד.
הערימות של מגשי העוגיות המהוקצעות, שנראו כאילו שף קונדיטורית מלומדת, מנוסה וותיקה הוציאה תחת ידיה, הן רק סוג של תחביב, מתברר: "לפני שבע שנים, כשהבת היחידה שלי מבין ארבעה ילדים התחתנה, רציתי להכין לה לחינה מגש עוגיות כמו שצריך. לא התעסקתי עם זה בחיים שלי לפני כן וגם לא היה לי ממי ללמוד — בבית שלנו לא הכינו. אז לימדתי את עצמי".
איך בדיוק?
"למדתי מהאינטרנט, מיוטיוב, אבל שיניתי המון בעצמי אחרי האירוע שלו הכנתי בערך 40 קילו עוגיות".
סליחה? הכנת לבדך 40 קילו עוגיות?
"זה כלום. עכשיו אני עושה כבר לפעמים 60 קילו עוגיות".
אז סונינו הכינה עוגיות לחינה של בתה ואנשים התלהבו וביקשו שתכין גם להם. "נפנפתי אותם, הרי לא היתה לי שום כוונה להיכנס לעניין מעבר לטקס החינה של בתי. אבל הם לא ויתרו".
"אתה לא תוציא ממנה משהו טוב על עצמה", מתערבת בשיחה בתה ליטל, מי שגלגלה את מפעל העוגיות הזה והיום היא רב סרן בקבע שלפני שיוצאת לצבא, היא ממתינה בסבלנות למופלטה שמכינה דודתה.
סונינו חשבה שהעוגיות שהכינה לליטל היו, אם כן, מופע חד־פעמי, "אבל לאט לאט הבנתי שיש לי כאן משהו והתחלתי להכין מגשים לאירועים. העליתי תמונות לפייסבוק ואז אנשים התחילו לבקש גם סדנאות. גם כאן זה לקח לי זמן. אני בן אדם עובד ואין לי שום כוונה להפסיק לעבוד. אבל בסוף נכנעתי. וככה יצא שפעם־פעמיים בחודש אני מקיימת סדנה כזו לעוגיות מרוקאיות. אולי בפנסיה אני באמת אעשה מזה עסק".
מי בא? רק מרוקאיות? רק נשים?
"תתפלא. מכל הארץ, לא רק מרוקאיות ולא רק נשים. הנה, היה אצלי עכשיו מישהו מרחובות. ממש לא מרוקאי".
אני מסתכל על העוגיות היפיפיות, הצבעוניות כל כך, המבריקות, הזוהרות, מלאכת מחשבת של בצק ומרציפן בשילוב פירות יבשים, שקדים ואגוזים, שבבי קוקוס, סוכריות צבעוניות, זרעי שומשום ומה לא.
מישהו באמת מכין את זה אחר כך או שזה יותר בשביל החוויה?
"הרוב לא מכינים אחר כך אני חושבת", היא מודה. "אנשים רוצים להשתתף במשהו יפה. זה דור כזה, אתה יודע. כל אחד חייב לצלם ולהעלות לאינסטגרם משהו יפה שהוא הכין לאכול אחרת וואעליה".
כמה עולה סדנה כזו?
"500 שקל. זו סדנה ארוכה של שש שעות".
ומגש?
"גדול כמו זה שהכנתי לכם עולה 300 שקל. אבל הוא הכי גדול".
אני תוהה אם העוגיות רק יפות כמו שהן נראות, או שהן גם טעימות. אני נוטל אחת ומכניס לפי. עכשיו אני כבר מתאפק שלא לחבק את האישה האופה המצטיינת והמקסימה הזאת שטרחה ללבוש לכבודי את בגד החג המסורתי, הזעיקה את אחותה הגדולה לטובת המופלטות, והכינה לכבודנו מגש שלוקח - תחזיקו חזק - שבועיים להכין אותו".
שבועיים על מגש אחד?
"אני לא עושה עוגייה אחת או שתיים מכל סוג, כמו על המגש, אלא ערימות מכל אחת. אז במצטבר זה יוצא שבועיים".
נדמה לי שהיא קלטה את החשש שלי, שהתבדה, בנוגע לטעם. כי הדבר הבא שסונינו אומרת לי מיוזמתה זה ש"קודם כל חשוב שיהיה טעים".
באמת, איך זה יוצא טעים כל כך?
"אני משתמשת רק בחומרי גלם טובים: בוטנים, אגוזים, שומשום. שקדים שאני מקלפת בעצמי, לא קונה טחונים מראש או קלופים. המראה חשוב אבל הוא לא יכול לבוא על חשבון הטעם".
אני בוהה בעוגיית שומשום המעוצבת בדמות הנעל המרוקאית המסורתית. זה קצת מצחיק, אמנם, אבל בעיקר מהפנט. וגם נורא־נורא טעים. סוף החג הוא יום חגן של העוגיות של סונינו והמופלטות של רביבו - המימונה כבר תכף כאן. אני שואל את סונינו ממתי זה נהיה שכל אשכנזי מחפש לעצמו מרוקאי שיזמין אותו למימונה, ומצליח לחלץ ממנה חיוך. "אתה יודע, בשכונה שלי גרים הרבה עולים מחבר העמים לשעבר. אני באמת רואה בפייסבוק שתמיד לפני המימונה הם מחפשים מי יזמין אותם למימונה".
כמה אנשים באים אליכם למימונה?
"כל קריית גת", היא עונה ברצינות.
אז כמה מופלטות עדה מכינה?
"לא יודעת. אלפים כנראה".
לא קשה?
"קשה. אבל מה לעשות. זה מסורת".
מתכון למופלטות של האחיות סונינו־רביבו
חומרים:
• 1 ק"ג קמח
• 1 כף שטוחה מלח
• 2 כפות סוכר
• 850 מיל מים פושרים
הכנה:
שמים את כל החומרים היבשים בקערה ומוסיפים את המים בהדרגה (הבצק צריך להיות דליל).
נותנים מנוחה לבצק רבע שעה ובידיים משומנות עם שמן יוצרים ממנו כדורים קטנים בגודל כדור פינג פונג.
מניחים אותם בתבנית או על משטח משומנים בנדיבות בשמן.
ברגע שמסיימים את קריצת הכדורים, מתחילים "לפתוח" את הכדור הראשון שקרצנו מהבצק לעלה דק מאוד באמצעות כריות האצבעות, ומניחים במחבת. ממשיכים כך עם כל הכדורים ובכל פעם שמניחים את הבצק במחבת הופכים את המופלטה ששמים, כך שתהיה מתחת לערימת המופלטות שבמחבת.
לאחר שמצטברת כמות יפה של מופלטות במחבת, הופכים אותה על מגבת ומפרידים בין העלים תוך כדי מריחת חמאה על כל עלה של מופלטה. שמים בקערה ומוסיפים דבש.
חשוב להפריד את המופלטה בעודה חמה, כי ברגע שהיא מתקררת קשה יותר להפריד בין העלים והחמאה לא תימס עליה בקלות.