הצעת חוק: משתמש יוכל להורות מי יקבל גישה לחשבונות הדיגיטליים שלו לאחר מותו

פעם, לפני עשורים, המידע האישי היקר לנו ביותר היה שמור בצורה פיסית. תמונות, יומנים, מכתבים, תכתובות אחרות – הכל היה כתוב על נייר ומודפס, ומאוחר יותר שמור בבטחה על המחשב האישי. אבל עליית האינטרנט, ובפרט הפלטפורמות החברתיות, שינתה את המצב מקצה אל קצה: אנחנו יוצרים הרבה יותר וכותבים יותר, מצלמים ומשדרים, אבל הכל נמצא רחוק מאתנו, בענן, מוגן על ידי סיסמה ומאובטח על ידי חברות טכנולוגיה בינלאומיות.

להוציא מקרים חריגים, ביומיום זה עובד מצוין. כל עוד אנחנו בחיים. אבל מה קורה אחר כך? למי שייך התוכן המגוון שיצרנו? מי יכול לזכות בגישה לשנים של פוסטים, תמונות וסרטונים שיצרנו והעלנו, המורשת הדיגיטלית שלנו שמתעדת את חיינו, נכס בל יתואר למי שנותרו מאחור.

היום אישרה ועדת החוקה של הכנסת להצבעה בקריאה ראשונה הצעת חוק שנועדה להסדיר את הסוגיה הזו, ולחייב ספקיות של שירותים מקוונים שמכוונים את פעילותם למשתמשים בישראל (למשל, כאלו שזמינים בעברית. בניגוד לשירותים שפשוט נגישים בישראל אך לא מקיימים פעילות מיוחדת לגיוס משתמשים מקומיים) לאפשר למשתמשים להורות מי יקבל גישה לתוכן שלהם לאחר מותם, או במקרה שהם לא יכולים לגשת לשירות (למשל, במקרה של חטיפה בידי ארגון טרור או אם המשתמש סובל מדמנציה).

שירותים וספקים מובילים, ובהם גוגל, מטא ואפל, כבר מציעים שירות מסוג זה, אבל הצעת החוק מבקשת להסדיר זאת בחקיקה ולחייב את כל השירותים המקוונים בהצעת כלים אלו, בהחרגה של שירותים מסוימים דוגמת תקשורת בין-אישית (ווטסאפ, למשל). כלומר, המטרה היא לאפשר לקרובי משפחה גישה לכל התוכן שיצר המת בפלטפורמות פומביות, ולהבטיח שהמורשת הדיגיטלית הציבורית שלו לא תמות אתו.

"כיום אנשים רבים בישראל ובעולם מנהלים חלק ניכר מחייהם באינטרנט", נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק, שאותה יזם ח"כ ארז מלול (ש"ס). "למידע הדיגיטלי בחיים ולאחר המוות עשוי להיות ערך פיננסי או סנטימנטלי רב בעבור בני משפחה, אך התלות בספקי גישה ובמדיניות הפרטנית שלהם והשימוש בסיסמאות גישה אישיות מגבילות את האפשרות של בני משפחה לגשת למידע. במדינת ישראל, אין התייחסות בחקיקה לנושא הורשת זכויות דיגיטליות למשפחתו של הנפטר. בהיעדר חקיקה ייעודית, הגישה למידע דיגיטלי שנותר אחרי מות האדם כפוף לחוזה שבין המשתמשים לבין ספק השירות. אצל ספקים מסוימים, על מנת לקבל גישה לחשבונות המקוונים של הנפטר נדרשים בני משפחתו לפנות לבית המשפט כדי לקבל צו משפטי מיוחד לספקי האינטרנט. במקרים אחרים, אין אפשרות כלל לגשת לחשבונו הדיגיטלי של הנפטר ברשת החברתית. לפיכך, מוצע לקבוע כי הנפטר יוכל להוריש בצוואה את הזכות להפעיל חשבון דיגיטלי אשר ברשותו של המוריש".

לפי הצעת החוק, ובהתאם למקובל בכלים קיימים כיום, ההורשה הדיגיטלית אינה אוטומטית, והמשתמש צריך להגדיר מבעוד מועד האם הוא מעוניין לאפשר גישה לאחרים לחשבונו אחרי תקופה מוגדרת של אי פעילות (שבועות או חודשים). בחירה זו נועדה להגן על פרטיות המשתמשים גם לאחר מותם, ולמנוע מצב שבו תוכן שביקשו לשמור חסוי, למשל תוכן שלא פורסם לכלל המשתמשים, הופך לפומבי.

ד"ר טל מורס מהמכללה האקדמית הדסה בירושלים הדגיש בדיון את חשיבות המודעות לכלים אלו. "גם כשיש כלים, שקיימים במטא ובגוגל, אנשים ממעטים להשתמש בהם. צריך לוודא שהציבור מודע לכך שהוא יכול לנצל את הכלים האלו", אמר. מלול הביע תקווה שהחברות עצמן יפעלו לייצר מודעות לכלים. מורס היה ספקן: "אני עצמי, עדיין לא השלמתי את ההליך הזה. יש פער בין מודעות לבין הפעלה של הכלי".

פרופ' מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטית תל אביב אמר שהצעת החוק בנוסח הנוכחי היא מתונה, נבונה ושקולה, אך הוסיף שיש להתייחס לחשיבות כוחן של הפלטפורמות. "לפייסבוק, גוגל, אמזון, מיקרוסופט ואפל יש כוח עצום וצריך לרסן אותו במידה מסוימת", אמר. "צריך להיות ברור שמדובר בחובה משפטית שהפרתה היא הפרת חובה חקוקה בדיני נזיקים. כדי שאם תהיה פלטפורמה שמחוייבת להציע כללים ולא מציעה, תהיה עילת תביעה נגדה".

בשיחה עם "כלכליסט" הסביר בירנהק את חשיבות הגבלת כוח הפלטפורמות: "היחסים בינינו לבין הפלטפורמות מורכבים. אנחנו רוצים להשתמש בשירותים שלהן, תלויים בהן במידה מסוימת לדברים כמו תקשורת בין-אישית, יש להן כוח עצום עלינו והיכולת לעבור בין פלטפורמות נמוכה באופן מעשי. כל המידע, השיחות, ההיסטוריה שלנו שם. זה מאוד קשה לעבור לפלטפורמה אחרת גם אם יש חלופה. לרוב המשתמשים לא ברור מה קורה עם התוכן שלהם אחרי מותם, ולפלטפורמות יש יכולת לקבוע את הכללים באופן חד צדדי.

"הצעת החוק הזו מאוד נבונה ומתונה, כי היא מתערבת ביחסים החוזיים עם הפלטפורמה, אבל לא באופן מוחלט. לא מחייבת מתן גישה לכולם או לכל החומר. זו התערבות עדינה, שתהיה מדיניות בנושא ותיידעו את המשתשמים בצורה ברורה כך שתהיה להם אפשרות להחליט החלטה אמיתית. זה משקף את הרצונות והצרכים של המשתמשים, בפרט כשיש שונות בין הרצונות של אנשים. יש כאלו שאל רוצים שתההי גישה כלל, רוצים גישה להכל, והרבה ניואנסים באמצע. מהבחינה הזו, החוק נבון כי הוא מאזן את יחסי הכוחות בין המשתשמים לפלטפורמה, ונותן למשתמשים אפשרות אמיתית לבחור את מה שמתאים להם".

כן התייחס בירנהק לממצאי מחקר שערך עם ד"ר טל מורס, שהעלה שרק 18% מהמשתמשים בישראל שמעו על קיומם של כלים אלו בפלטפורמות כמו גוגל, מטא ואפל, ורק 6% אמרו שהפעילו אותם. "להרבה אנשים יותר קל שיחליטו בשבילם, שתהיה ברירת מחדל", הסביר. "אבל ברירת מחדל תסכל את הרצונות של הרבה אנשים. ובגלל שאנשים נוטים לא לשנות ברירת מחדל, זה רעיון לא טוב. אבל התחום הזה בתזוזה ושינוי כל הזמן, נורמות חברתיות משתנות. אנחנו נחשפים לזה ונמשיך להחשף לזה. במקביל יש שינוי טכנולוגי. אצל הרבה אנשים היתה בעבר גישה לא פורמלית לפלטפורמות, יכולת לפתוח מחשב או טלפון וזהו אתה בפנים, כמו לפתוח מגירת מכתבים. אבל ככל שיש ליותר אנשים סיסמת גישה לשירותים ולמכשיר, והרבה פעמים הגישה ביומטרית, זה משתנה. גם השימוש משתנים. לפני 20 שנה הכל היה באימייל, גם דברים אישיים. היום דברים אישיים זה בווטסאפ ומסרים מידיים. לכן הצעת החוק שמאפשרת לתת בחירה למשתמש היא נבונה".

עו"ד עמרי רחום טוויג, שייצג בדיון את גוגל ישראל, ביקש להבין את סוגית הגנת הפרטיות במסגרת הצעת החוק, ובפרט הקביעה בהצעת החוק שהיא לא תגרע מהוראות חוק הגנת הפרטיות. "נוצרת חובה חוקית חדשה כלפי הפלטפורמות לאפשר למשתמש להורות להן לבצע פעולה מסוימת", הוא אמר בדיון. "אם החוק הזה לא גורע מדינים אחרים, אנחנו רק רוצים לוודא שהוא לא מחמיר או יוצר מצב מורכב יותר כשיש חובה חוקית לעשות את זה. במקרה שכזה אין היגיון להחיל אחריות על הפלטפורמה לגבי הפעולה שמבצע המשתמש. במצב היום, שבו אדם משתמש בשירות המייל שלו ומעביר תיקייה שלמה של תכתובות לצד שלישי, יכול להיות שהוא פוגע בפרטיות של הרבה צדדים שלישיים. זו לא פעולה של הפלטפורמה. החובה לאפשר למשתמשים להורות על העברת מידע, יוצרת התנגשות מול הגנות פרטיות. לא נכון שהפלטפורמה תעצב את המנגנון ותמנע העברת מידע אם יש פוטנציאל לפגיעה בפרטיות. זו לא אחריותה או תפקידה של הפלטפורמה".