לא חלק מהפרויקט הציוני: להשתמטות אין הצדקה הלכתית

ההשתמטות החרדית מגיוס לצה"ל לא יושבת על פסק הלכה מסודר. באלפי ספרי ההלכה שיצאו מתחת ידם של תלמידי חכמים חרדים אין התייחסות שיטתית לשאלת מעמדו העקרוני של צה"ל ומלחמותיו. למעשה כל נער חרדי יודע היטב כי ספר הלכתי הנושא אחת מהמילים "צבא", "מלחמה" ו"מדינה" נכתב על ידי רבנים שאינם משלו, אלא מן הציונות הדתית. אינני מתכוון להגיד שההשתמטות החרדית לא נובעת מתפיסת עולם דתית, מרגשות דתיים, מטקטיקה דתית. הטענה היא כי ההשתמטות לא זכתה לדיון הלכתי מוקפד מעולם. דיון הלכתי דומה לדיון משפטי, הוא אנליטי, מוגדר היטב, ומראה פנים לכאן ולכאן. אם היה דיון הלכתי מסודר בשאלת היקף הפטור לתלמידי חכמים, התוצאה לא היתה יכולה להיות פטור גורף לכולם.

צילום: רפי קוץ

אם כן, מדוע החרדים מעולם לא קיימו דיון הלכתי כזה? התשובה היא כי כדי לקיים דיון על היקפו של "פטור" מחובת גיוס, יש קודם כל לחוש שיש חובת גיוס, בין אם מדובר בחובה הלכתית של "מלחמת מצווה", בין אם מדובר בחובה מוסרית של "האחיכם יבואו למלחמה", ובין אם מדובר בחובה אזרחית של שוויון ו"משפט אחד יהיה לכם". למרבה הצער, החרדים מעולם לא חשו חובה כזו, כנראה בשל תחושת נתק מהפרויקט הציוני, מהחברה החילונית ומן המדינה המודרנית. אם החרדים היו חשים באופן בסיסי שעליהם להתגייס, הם היו בעצמם מנסים לפתור את "משבר הגיוס", באים עם דרישות לצבא לגייס את מי שלומד, ודואגים לפתור במהירות את שאלת ההתאמה של צה"ל מבחינה דתית. הם היו מוחים ויוצרים משבר קואליציוני, ומציבים אולטימטום "אם עד 1 ביוני נתניהו לא ידאג להקים מחלקה עם כשרות מהדרין וללא נשים, אנחנו מפרקים את הממשלה".

כל מי שמסתכל על משבר הגיוס בימים אלו מרגיש שהמשבר בלתי נמנע. המינימום שהחברה הלא־חרדית דורשת לא פוגש את המקסימום שהפוליטיקה וההנהגה החרדית מוכנה לתת, אבל זו רק אשליה. הדרישה המהותית של הציבור הלא־חרדי היא דרישה נפשית, דרישה של התכווננות, של הבעת כוונות רצינית לקחת חלק בגורל העם והמדינה. אם החרדים רק יראו ש"שאלת הגיוס" מטרידה גם אותם "באמת", לא רק ברמה המשפטית־פוליטית; אם החרדים יבינו כי הגיוס הוא לא "גזרה" של כובש זר, אלא הכרח הנדרש לשימור גורלו הפיזי של העם היהודי הישוב; וכי גם מי שאינו חרדי הוא "אח" שיש להיות הגון כלפיו, אז "משבר הגיוס" ייפתר ברגע. מובילי הפתרונות יגיעו מהציבור החרדי עצמו, שיגדיר את התנאים שיאפשרו לו לשרת, יעודד גיוס ויגדיר גבולות לפטור הייחודי לתלמידי החכמים.

ההשתמטות החרדית לא יושבת על פסקי הלכה ברורים, אלא על סיסמאות ואמירות כלליות, שהמפורסמת שבהן היא זו הסיכון מפני החילון. זו סיסמה ריקה, כי אם החרדים היו מעוניינים להתגייס ומבינים שזו חובתם, הם היו מייצרים פלטפורמה צבאית שתאפשר להם להתגייס. אך יש גם סיסמה אחרת, מוכרת מאוד גם היא, שהתורה מגינה ומצילה. הניסוח הברוטלי של הסיסמה הזו, לפיו לימוד תורה הוא "כלי נשק צבאי", נועד בעיקר להמון העם. תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה תורני משתמשים בטענה זו בניסוח אחר, שלפיו כדי לקיים את העם היהודי יש לשמור על רוחו ועל תרבותו, ולכן יש להמשיך וללמוד גם בזמני חירום. ניסוח זה רומז ל"שותפות". הרב קנייבסקי, שהפך מוכר בתקופת הקורונה, כתב בסוף ספרו ההלכתי "דרך אמונה" כי יש לפטור תלמידי חכמים אפילו מ"מלחמת מצווה". בין היתר מתבסס הרב על המדרש (מקורו של המדרש אינו ברור, גם הרב מציין שאינו זוכר את מקור המדרש) "כשדוד היה יוצא למלחמה היה מושיב כנגד הלוחמים לומדים שילמדו תורה".

הרב קנייבסקי. גרס שיש לפטור תלמידי חכמים אפילו מ"מלחמת מצווה" | צילום: אלכס קולומויסקי

האתוס הזה של שותפות הוא הצהרתי, וכמעט לא חלחל פנימה, הוא לא מתאר את החוויה היום־יומית של מרבית החרדים שאינם מתגייסים. אבל חמור מכך, שותפות צריכה להסתכל על המספרים, להסתכל על המציאות. נתונים ראשוניים שהגיעו ממשרד החינוך בניתוח של המכון הישראלי לדמוקרטיה מלמדים כי ב־2023 גדל מספרם של בחורי הישיבות והאברכים (בניכוי תלמידי ואברכי חו"ל) בכ־11.4 אלף, שהם 7.9% לעומת 2022, וגם אז גדל מספר פטורי ודחויי השירות בכ־4.8%. שיעורי גידול אלו חריגים לעומת שיעור הגידול הרב־שנתי, ובוודאי לעומת הגידול בממשלת בנט־לפיד שעמד על פחות מ־2%.

אך מה שמטריד במיוחד הוא שגידול של כ־8% בשנה מתרחש בעת שגידול ממוצע של חיילי הסדיר עומד על כ־3% בשנה. זהו פער בלתי נתפס שמלמד גם על תמונת העתיד שלנו. הרב הרצוג תמך בזמנו בפטור מגיוס בשל הרצון לשקם את עולם התורה אחרי השואה. כיום עולם התורה איננו בסכנה, ובוודאי שעולם זה לא מאוים מגיוסם של מי שלומדים תורה למחצה, שליש ורביע או פחות מזה. התמונה התהפכה, דווקא הקיום היהודי הפיזי בציון הוא המאותגר יותר.