סופן של ועדות החקירה: סטנדרט של פעם

קריאה במכתבי האזהרה של ועדת החקירה הממלכתית לפרשת הצוללות היא כמו חזרה במנהרת זמן. לא רק בשל השנים שחלפו — יותר משנתיים ממינוי הוועדה ושמונה שנים מאז שהפרשה התפוצצה — אלא בגלל מה שהשתנה כאן במהלכן. כמו צוללת ענקית שצללה עמוק מתחת לפני הים, וכשהגיחה חזרה בחלוף הזמן, גילתה שהיבשה כבר לא שם.

קודם כל, משום שוועדות חקירה לא נולדות עוד. לא במקרה שתי ועדות החקירה האחרונות — לאסון מירון ולצוללות — הוקמו על ידי ממשלת לפיד־בנט קצרת הימים. אלה שקדמו להן באלף הנוכחי הושקו בתקופת ממשלות אהוד ברק (ועדת אור), אריאל שרון (ועדת זיילר) ואהוד אולמרט (אז ועדת הכנסת לביקורת המדינה הוציאה לדרך את ועדות דורנר, ביין ומצא). ממשלות נתניהו לדורותיהן לא הקימו ועדות חקירה. ככה פשוט. אפילו האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, שגבה אלפי קורבנות, נרצחים, פצועים וחטופים, לא גרם לממשלת נתניהו הנוכחית לחשוב שראוי לחקור.

היא אינה מקימה ועדות חקירה משום שאלה, מכוח המנדט שניתן להן, יורדות לחקר האמת. והאמת היא איום גדול. לא כמטאפורה, איום ממש. יש לה פוטנציאל להזיק למשטר שאינו מוכן להיות ניזוק בשום אופן. לכן האמת מושמדת על ידיו בדרכים שונות, עד היסוד. באמצעות שקרים מפורשים, באמצעות "אמת אלטרנטיבית", באמצעות קונספירציות או על ידי בליל עצום של עובדות לא רלבנטיות, הטרלות שמסיטות כל מחשבה ישרה ושיבושי סיבה ומסובב. וכמובן שהיא מושמדת מעצם העובדה שכל גורם מוסמך שיכול לרדת לחקר האמת – ועדת חקירה, בית משפט או משטרה – עובר חיסול ממוקד של הלגיטימציה שלו. האמת היא קורבן, הניצחון עליה הוא הניצחון המוחלט באמת.

כן כן, ההיסטוריה תוכיח

הסיבה השנייה היא שלמסקנות של ועדות חקירה כיום אין משמעות אופרטיבית, בוודאי לא כזו שהמוזהרים מקבלים על עצמם בהסכמה, מכוח הפנמת האחריות שלהם. ועדת אגרנט שקמה אחרי מלחמת יום כיפור שינתה את פני כל המערכת הפוליטית והביטחונית. ועדת שמגר אחרי רצח רבין הובילה להחלפת ראש השב"כ. ועדת אור לחקר אירועי אוקטובר 2000 שלחה הביתה את שר המשטרה ואת מפקד המחוז הצפוני שלה. לעומתן, הוועדה לחקר אסון הר מירון, שבו נהרגו 45 איש, הגישה לפני שלושה חודשים מסקנות אישיות נוקבות והטילה, בין היתר, על ראש הממשלה נתניהו ועל השר לביטחון פנים דאז אמיר אוחנה אחריות אישית לאירוע שגרר הרג עצום ומיותר. האחרון קיבל עליו אחריות עקרונית והודה כי "האסון קרה במשמרת שלו", אך ממשיך לכהן כיו"ר הכנסת. נתניהו, לעומתו, לא העלה על דעתו ליטול על עצמו שמץ אחריות, ופנה מיד לקעקע את הלגיטימיות של ועדת החקירה, שאותה כינה "התרסה פוליטית מובהקת".

לא בכדי, מיד עם פרסומם אתמול של מכתבי ועדת הצוללות, נתניהו הגיב אינסטינקטיבית: "ההיסטוריה תוכיח שגם בנושא הזה ראש הממשלה צדק וקיבל את ההחלטות הנכונות לביטחון ישראל". אפשר להניח שבלשכתו יש טמפלט מוכן לפרסום בכל עת, שמחליפים בו רק את התאריך ושם הרשות החוקרת.

לא בארץ חרבו־דרבו

הסיבה השלישית היא הסטנדרטים. באיזו צוללת בדיוק היו חברי ועדת החקירה לכודים, שהם מגיחים פתאום עם האשמות כמו "הימנעות מתהליך סדור של קבלת החלטות", "סיכומים ללא תיעוד", "עקיפת הממשלה", "פעולה בניגוד להחלטת הממשלה" או "הדרת מערכת הביטחון"? מי מתעד היום? מי מנהל תהליך סדור של קבלת החלטות? מי עורך סיכומים או פועל בתיאום? כל אלה הן פעולות שעלולות לקשור אותך לאיזה כשל בעתיד, רק טירון פוליטי ייפול בהן. לכן לישראלי הסקפטי ולמוד הסבל זה נשמע כמו בליל ארכאי של דרישות שאיבדו ממשמעותן. סטנדרטים של מינהל תקין שמתאימים למדינת אירופה, לא לארץ חרבו־דרבו.

כאן בישראל אנחנו בשלב מתקדם בהרבה, והתגובה למסקנות ועדת החקירה ל־7 באוקטובר נמסרת מבעוד מועד. בנו של ראש הממשלה מצייץ אותה מחופשתו במיאמי או גואטמלה, ערוצי השופר מהדהדים אותה מדי ערב, ראש הממשלה משיב בריאיון עם עצמו בערוץ 14: ההיסטוריה תוכיח ששוב צדקתי, מסקנות הוועדה יהיו התרסה פוליטית, היא לא תקום.