"אנחנו באחת התקופות הקשות ביותר מאז קום המדינה, ואנחנו נתגבר כי אין לנו ברירה"

"נפצעתי בשירות המדינה במלחמת לבנון השנייה, ואני לא מתחרט על הבחירות שעשיתי". אמר נועם גרשוני, טייס קרב לשעבר ואלוף אולימפי, בכנס הצמיחה של כלכליסט ומזרחי טפחות. "אף אחד מהפצועים שאני מבקר בימים אלה לא מתחרט. כולנו נפצענו עבור מטרה שאנחנו מאמינים בה : המדינה שלנו. אנחנו באחת התקופות הכי קשות מאז קום המדינה, אנחנו ננצח ואנחנו נתגבר כי אין לנו ברירה. בתור מישהו שהיה במקום הכי נמוך, מה שהכי עוזר, זה להישאר קרוב לאנשים שאוהבים אותך ולא לאבד תקווה".

תחת הכותרת "מהקופסא השחורה למדליית זהב", סיפר גרשוני את סיפורו מתאונת המסוק במלחמת לבנון השנייה ועד להמנון המרגש על הפודיום באולימפיאדה. "במלחמת לבנון השנייה השתנו החיים שלי. יום אחד התעוררתי בבית חולים בלי שום זיכרון של מה שקרה לי, לא הצלחתי להזיז ידיים ורגליים ולא לדבר . קיבעו לי את הלסתות כי ריסקתי אותן ולא יכולתי לשאול מה קרה לי. אחרי כמה ימים המשפחה והחברים סיפרו לי את החדשות הרעות - התרסקות המסוקים ושאיש הצוות שלי רן כוכבא נהרג. שלושה ימים אחרי היתה עוד התרסקות, וחבר טוב שלי תם פרקש נהרג גם הוא.

הימים הראשונים שלי בבית החולים רמב"ם היו מאוד מעורפלים, אבל את הרגע הזה של החדשות הרעות לא אשכח בחיים". גרשוני מספר על הפגיעה הקשה שספג : שבר פתוח ביד ימין וברגל ימין, שברים באגן, בגב, בלסת, מרפק, צלעות, כתף. "על כל הפגיעות קיבלתי 375% נכות ועוד אחוז על הזרת השבורה", הוא מחייך.

למרות שחשב שתוך חודשיים הוא חוזר לחיים ולטוב, המציאות היתה אחרת. "שכבתי שבועיים וחצי בטיפול נמרץ רמב"ם ועוד חצי שנה בשיבא ועוד שנה באשפוז יום. הגעתי למשקל של 46 קילו. חצי שנה בבית חולים זה כמו עשר שנים בעולם האמיתי, הזמן שם לא זז. יש ימים ולילות שנמאס לך, נמאס לשכב במיטה ולסבול לילות ארוכים ללא שינה של מחשבות ושאלות".

השאלה הגדולה של גרשוני היתה "מתי אני מקבל את החיים שלי בחזרה?". התעוררתי לתוך סיוט. הגעתי למקום מאוד נמוך בבית החולים, הכי נמוך שאי פעם הייתי, וזה בסדר להיות למטה, עצובים, לא לתפקד, אבל בשלב מסוים אתה צריך להחליט איזה חיים אתה רוצה, ואני החלטתי שאני רוצה לחיות. במקום לשקוע בלמה זה קרה לי? למה זה מגיע לי? מה יכולתי לעשות אחרת? אפשר לבחור להשקיע את האנרגיה בכאן ועכשיו, מה אני יכול לעשות היום כדי לשפר את המצב".

בשלב מסוים הבין שייצא מבית החולים אדם אחר, לא יחזור לחיים שהיו, וודאי לא לטוס ולא ללכת. "אתה צריך ללמוד מחדש את הפעולה הכי בסיסית לאדם - ללכת. זה מטורף לאבד יכולת כל כך טריוויאלית. לקח לי שנתיים וחצי לקום מכיסא גלגלים, ללכת כמה צעדים עד שקרסתי מחולשה ומכאבים. אני הולך עם קביים ומכונה שבנו לי על רגל שמאל. מי שעבר פגיעה קשה בגוף או בנפש יודע שכאב זה חלק מהחיים שלך. הוא נמצא ברקע כמו צל שבא איתך לכל מקום, ומדי פעם תוקף.

בית החולים הוא בועה. בעולם האמיתי צריכים להתמודד עם דברים נוספים, כמו איך שהחברה מסתכלת עליך. חלק מהאנשים שרואים אדם עם מגבלה קשה מרחמים עליו, חושבים שהוא מסכן וחלש ולא יכול עשות דברים. במלחמה הנוכחית יש אלפי פצועים קשים שהולכים להישאר עם מגבלות, ואנחנו כחברה נצטרך לדעת לקבל אותם ולאפשר להם לחיות כאחד האדם".

כשיצא מבית החולים רצה גרשוני רצה לחזור לעשות משהו עם הגוף שלו. אחרי שניסה כמה סוגי ספורט התביית על טניס בכיסא גלגלים בבית הלוחם. "למרות הקשיים זה הכי כיף. התחלתי להתחרות בארץ ויחד עם המאמן המדהים שלי, נמרוד ביכלר שהאמין בי . צריך אדם אחד שיאמין בך. נמרוד דחף אותי קדימה וככה העניין התגלגל. אחרי כמה שנים של תחרויות הגענו לאוסטרליה, ושם בפעם הראשונה זכיתי בתחרות גדולה, שבזכותה קיבלתי הרבה נקודות דירוג עולמי ועמדתי בקריטריון לאולימפיאדה.

באולימפיאדה אתה נמצא עם הספורטאים הכי טובים בעולם, ואתה מייצג את המדינה שלך בתחרות שרואים אותה בכל העולם. כתוב ישראל ורואים את הדגל שלנו, זה משהו מיוחד. אנחנו היום בדיוק חודש לפני המשחקים האולימפיים בפריז, ואני רק יכול לדמיין מה הספורטאים מרגישים לייצג את המדינה בתקופה הזו.

גרשוני כאמור זכה במדליית הזהב במשחקים הפאראלימפיים בלונדון 2012. הוא עמד נרגש על הפודיום כשהמנון התקווה מתנגן, מבין שהצליח להגיע מהמקום הכי נמוך למקום הכי גבוה. "אדם בלי אמונה זה אדם גמור", מסכם גרשוני, ומבקש "לאחל ימים שקטים יותר למדינה ובשורות טובות, שכל החיילים יחזרו בשלום והחטופים למשפחותיהם כמה שיותר מהר".