השווקים מזהים סכנת הסלמה, בממשלה ממציאים קומבינות

הדיווחים ההולכים ומתרבים על מלחמה קרבה מול חיזבאללה בלבנון, בין היתר של הבילד הגרמני שקבע תאריך יעד - "בחצי השני של יולי", גובים מחיר מהכלכלה הישראלית. אחת ההתפתחויות המדאיגות היא המשך העלייה בתשואה לאג"ח ממשלת ישראל ל־10 שנים, שכבר הגיעה אתמול ליותר מ־5.2%. רק בחמשת ימי המסחר האחרונים עלתה התשואה של האג"ח הזאת בממוצע ב־120 נ"ב (בין 100 ל־180 נ"ב) בכל יום. יתר על כן, בתחילת השנה התשואה עמדה על 3.8%. התפתחות שנייה היא זינוק של יותר מ־13% בתוך יום במדד ה־CDS – תעודות הביטוח על חדלות פירעון של אותן אג"ח ממשלתיות. התחממות בצפון גם הספיקה להזניק את שער הדולר לכ־3.77 שקלים לעומת 3.65 שקלים לפני חודש.

שלא במפתיע, הניתוק של הממשלה מהמציאות מתגלה גם בחזית הכלכלית. בימים האחרונים החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו להתמודד עם הגירעון התופח והמסוכן באמצעות "מבצע דיבידנד", כלומר עידוד חלוקת רווחים צבורים בחברות כדיבידנד באמצעות מתן הנחה זמנית בשיעור המס המוטל על בעל המניות. המשמעות היא שבמקום לגבות מס של 33% על הדיבידנד, המדינה תסתפק ב־25%.

למרות הבעייתיות של המהלך, בדבר אחד צודקים ראש הממשלה ויועצו הכלכלי אבי שמחון, שעומד מאחורי היוזמה: ההנחה שלהם שהמצב הפיסקאלי של ישראל באמת גרוע. אחרי גירעון של 5% תמ"ג בשנת 2023 (לפי הגדרת הלמ"ס שכוללת גם את מילוי קרן הפיצויים), ב־2024 עומדות ההערכות על גירעון של 8% תמ"ג. לפי התחזיות הנוכחיות ל־2025 (לפי הנומרטור של האוצר), הגירעון יעמוד על 5.2% תמ"ג. וגם זה בהנחה שאין מלחמה בצפון והמלחמה בעזה מסתיימת כעת.

נתניהו שוב שולף כלי פיסקאלי שכבר נוסה בעבר ונכשל, למשל ב־2017, הפעם בסיועו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. מדובר בכלי לא אפקטיבי שמעודד אי־שוויון ומיטיב עם השכבות העשירות ביותר במשק הישראלי, שמיד אחרי שלמדו על המהלך בתקשורת החלו להפעיל לחצים גדולים כדי לשכנע כמה הצעד הזה טוב.

הבעיה המרכזית עם הצעד הזה הוא שמדובר בסופו של דבר בוויתור על קבלת הרבה כספים בעתיד לטובת מעט כספים בהווה. כלומר, בעלי חברות שישלמו היום 25% מהמס שהם חייבים, כבר לא ישלמו 33% מחר. משמעות הדבר היא שמבחינת המדינה מדובר בכלי יקר מאוד לגיוס מימון לגירעון. ההטבה הזאת תזרום לשכבה העשירה במשק, שהיא בעלת החברות.

הקברניטים הכלכליים מבינים מצוין את הבעיות, אך הם מסתכלים על הרווחים הפוליטיים הצרים וקצרי הטווח, והם מפחדים לקבל החלטות נכונות אך בעל אופי ארוך טווח, שיטפלו בבעיה האמיתית של הגירעון המבני של ישראל. כלומר, הפער הפרמננטי בין הכנסות לבין הוצאות.

נוכח נתוני הימים האחרונים לא רק שהמהלך לא יעיל ולא מיטבי, אלא הוא ממש מסוכן – הוא משדר פאניקה. אחרי מחדל 7 באוקטובר, כאשר החיזבאללה מאיים על גבול הצפון, הדבר האחרון שקברניטי הכלכלה צריכים לעשות הוא לאבד עשתונות.ישראל מצליחה בינתיים לגייס חוב. אולי הוא יקר מאחר שמדובר במלחמה שנמשכת ובממשלה כושלת, אבל היא בכל זאת מצליחה לגייס. ישראל, למשל, נאלצת לעשות הנפקות פרטיות בברזיל ולגייס בריאל.

מבצע לחלוקת רווחים כלואים משדר פחד מאובדן היכולת לגייס כספים. יתרה מזו, המהלך גם משדר כי הממשלה חסרת יכולת ביצוע ולא מסוגלת להעביר אף מהלך תקציבי משמעותי, כמו קיצוצים במשרדים מיותרים ובתקציבים קואליציוניים ופוליטיים מיותרים, או לקצץ באחד הפטורים הדשנים שהיא נותנת שמגיעים ל־82 מיליארד שקל בשנה. אגף תקציבים הציג בפני סמוטריץ' צעדים מגוונים למימון 100 מיליארד שקל, אך מדובר בצעדים שמצריכים עמוד שדרה, וקצת אומץ ומנהיגות. מדוברים בצעדים רבים שאפילו אחד או שניים מהם הממשלה הכושלת הזו לא מסוגלת לבצע. איזה מסר זה מעביר לשווקים?

דווקא בימים כאלה, בעת גיבוש תקציב המדינה, ראש הממשלה ושר האוצר היו צריכים לאותת לשווקים שהם מנהלים את העסק ומסוגלים לבצע רפורמות ולקבל החלטות קשות. במקום זה הם שוב חוזרים לקומבינות וטריקים ידועים - בניגוד לעמדה המקצועית של משרד האוצר (וגם זה משדר תדרים שליליים למשקיעים) במטרה לברוח מאחריות. הפעם, זה עלול לעלות ביוקר.