המחיר הכבד של הבירוקרטיה: עלייה ביוקר המחיה

אחת הנקודות העצובות בדו"ח המיוחד על הסביבה הרגולטורית של ה־OECD, שלפיו ישראל ניצבת במקום ה־33 מתוך 38 במידת התחרותיות שלה – היא חוסר ההפתעה. התגובה הראשונית של כל מי שיקרא את הנתון, הוא כי מדובר בחדשות צפויות למדי.

בשורה התחתונה של הדו"ח, מדד הרגולציה (PRM) של ישראל, שמבקש לתמצת במספר את היקף ואיכות המסגרת הרגולטורית של משק, עדיין גבוה ב־18% לעומת הממוצע בארגון. משמעות הדבר שיש 32 מדינות מערביות (מתוך 38), שיותר קל לעשות בהן עסקים מבישראל. לא מדובר בנתון חדש כאמור, זה שנים שכלכלני הארגון מתריעים בפני ממשלות ישראל כי המצב הזה מונע צמיחה, פוגע בפריון ומעלה את יוקר המחיה.

אף שישראל מפגרת בתחום, חייבים לציין שהציון שלה השתפר לעומת 2018, שהיתה הפעם האחרונה שפורסם דו"ח כזה. וזאת, עקב מהלכים שביצעה ממשלת השינוי של בנט־לפיד, שלקחה את הנושא ברצינות וכבר בחודשים הראשונים של הקדנציה הקימה את רשות התחרות הממשלתית, המלצה שהופיעה בדו"חות ה־OECD במשך שנים וזכתה להתעלמות מוחלטת מממשלות נתניהו. קשה ועצוב במיוחד לגלות את ההזנחה בטיפול בבירוקרטיה וברגולציה, שהיה כותרת המצעים הכלכליים של נתניהו כשעוד היה מפרסם כאלה. מאז ששב לשלטון ב־2009 הוא שם את הנושא בראש סדר העדיפויות שלו, לטענתו. לקח לו שנים לגשת לנושא ומאז קיבלנו בעיקר הרבה מאוד יחסי ציבור וקולות של עשייה, אבל מעט מאוד תוצאות. בדו"חות המיוחדים שכתבו ב־OECD נכתב באופן חד שלא נעשה מספיק בנידון וישראל עדיין מפגרת בתחום הקריטי הזה.

קמפיין הבחירות האחרון של נתניהו התבסס על יוקר המחיה בישראל, שקשור באופן הדוק לסוגיית עודף הרגולציה והבירוקרטיה במשק.

והנה עוד דבר עצוב: המצב העגום בתחום לא מנע משר האוצר בצלאל סמוטריץ' לפרסם הודעה לעיתונות, שבה הוא מציין את ההישגים של ישראל בתחום (שיפור קל בכמה תתי־קטגוריות), תוך ניצול העובדה כי הנייר סובל הכל.

"יש עדיין פוטנציאל משמעותי לשפר את המסגרת הרגולטורית של ישראל כדי לטפח תחרות", נכתב בדו"ח ומציין גם תחומי מפתח לשיפור: פישוט הנטל האדמיניסטרטיבי והרגולטורי על חברות עסקיות, הפחתת דרישות מיותרות להקמת חברות חדשות והורדת חסמי כניסה רגולטוריים. בנוסף, מציינים כי "המדינה צריכה לטפל במחסומי הסחר הגבוהים והלא־תעריפיים שלה (כמו תקינה מיוחדת שחוסמת יבוא), וכן לצמצם את השימוש בפיקוח על מחירים קמעונאיים".

ומה קיבלנו מאז שנתניהו שב לשלטון עם הבטחה להפחתת יוקר המחיה ומינה את שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת כדי ליישם את החזון? רפורמה שמכונה "מה שטוב לאירופה טוב לישראל", שגם אחרי שנה ושבעה חודשים של שלטון - תקועה. ייתכן כי העיכוב נובע בכך שהממשלה היתה עסוקה בהפיכה משטרית חיונית ולא התפנתה לדברים השוליים, כמו איכות החיים של האזרחים או קיום הבטחת הבחירות שניתנה. זו לא האופוזיציה שתוקעת מקלות בגלגלי הרפורמה - אלא הקואליציה עצמה. אפילו בתוך הליכוד. כי מה שחשוב זה פוליטיקה.

המדד של ה־OECD מדגים את הקשר החזק בין רגולציה ובירוקרטיה עודפת, שלא אומרות הרבה לאזרח מן השורה, לבין יוקר מחיה - שהוא הבעיה המרכזית של אותו אזרח. הספרות הכלכלית מלמדת שככל שהראשונות עולות, כך גם השני. יתרה מזו, יש הסבורים כי הסיבה העיקרית ליוקר המחיה במקרים מסוימים היא מסגרת רגולטורית ובירוקרטית גרועה ומיושנת, שמגדילה את העלויות לעסקים. וזאת, בין השאר, מאחר שחברות צריכות לשכור יועצים רק כדי לנווט בים התקנות. עלויות אלו, מן הסתם, מגולגלות לצרכנים באמצעות מחירים גבוהים יותר.

יתרה מזו, עודף בירוקרטיה גם מעכב אישור וביצוע של פרויקטים, לרבות תשתיות (שגם בזה ישראל מפגרת) והשקעות של המגזר העסקי, למשל בניית מפעלים. בירוקרטיה מוגזמת יוצרת חסמי כניסה לחברות שרוצות להיכנס לשוק, ובכך מפחיתה תחרות ומחזקת את החזקים ששולטים על המחירים. עם פחות מתחרים, עסקים קיימים מתמודדים עם פחות לחץ לשמור על מחירים נמוכים ולשפר את השירותים שלהם, מה שיכול להוביל למחירים גבוהים יותר ולאיכות נמוכה יותר עבור הצרכנים.

רגולציה מוגזמת גם מעכבת חדשנות בכך שהיא מקשה על רעיונות וטכנולוגיות חדשות לקבל אישור וזה עלול להאט את הצמיחה הכלכלית, ולמנוע פיתוח של פתרונות יעילים וחסכוניים יותר, שיכולים להוריד את יוקר המחיה. וכמובן שסביבה בירוקרטית מסורבלת מהווה כר פורה לשחיתות ולקומבינות. בנוסף, יש קשר בין רגולציה מוגזמת למסים גבוהים.

כך שבשורה התחתונה את ההשלכות של אותו מדד מוזר של ה־OECD, אנחנו מרגישים בכיס בכל פעם שנכנסים לסופר.