בין "סאטירה" להטרדה מינית: הדוגמה הקיצונית של ביזוי כרמלה מנשה

השדרים הראל סלוצקי ועופר דומינגז (ופלטפורמות השידור, רדיו צפון וקול הים האדום) יפצו את הכתבת הצבאית הוותיקה כרמלה מנשה בחצי מיליון שקל על לשון הרע. וגם, וזה החידוש, על הטרדה מינית באמצעות סאטירה.

לאורך עשרות תוכניות הגישו הצמד פינה בשם "כרמלה" שבה דומינגז "ראיין" את סלוצקי שחיקה כתבת צבאית בשם כרמלה. לראיונות האלה היו שני דפוסים חוזרים: הראשון, "כרמלה" יכולה לדבר רק אחרי שהיא צורכת סמים; והשני, כל תשובותיה הן סביב יחסי מין מופרעים שהיא מקיימת עם כל העולם - שר הביטחון בני גנץ, ראש הממשלה נפתלי בנט, מפכ"ל המשטרה, קצינים ירדנים, מג"דים וסמג"דים, גששים בדואים ועוד. הנה דוגמא מתוך עשרות רבות שפורטו בפסק הדין: ""אפשר להירגע כי היום בבוקר קיבלתי תדרוך מיוחד מהמפכ"ל והיה מגניב, איפה? מאחורי שיח בארמון הנציב".

הנתבעים לא חסכו אף טענת הגנה, גם את הנבזיות ביותר. למשל, שהכוונה היתה בכלל לדמות פיקטיבית, לא לכרמלה מנשה הכתבת שהם כמובן מעריכים ומוקירים. בית המשפט דחה טענה זו וקבע שהחיקוי, השם ותפקיד הכתבת הצבאית לא מותירים ספק לכך שמדובר בכרמלה מנשה.

והיו גם טענות הגנה רציניות יותר באשר למעמדה של הסאטירה כסמן החופשי, הפרוע והמוגן ביותר של חופש הביטוי האמנותי. במיוחד ביקשה עו"ד אפרת נחמני בר, באת כוחם של השדרנים, לנתק את הקשר שעשתה התביעה בין הסאטירה לבין חוק הטרדה מינית. "חופש ביטוי הומוריסטי וסאטירי חורג מערכי ומטרות החוק (חוק הטרדה מינית) ומהווה ביטוי אומנותי של נונסנס (בעברית 'אי-גיון'), הומור או סאטירה, שאינם יכולים להוות הטרדה מינית".

וכמובן שלא נזנחה הטענה שהתערבות משפטית עלולה "להביא למדרון חלקלק ומסוכן של סתימת פיות סטיריקנים, קומיקאים ואמנים ותאסור שימוש בהומור בעל תוכן הנוגע בנושאים מיניים בעל גוון מגוחך, מוקצן ורחוק ממושא קומדיה ככל שיהיה למוקצים ואסורים באופן שיהפוך את בתי המשפט לממשטרי הומור, מבלי שיהיו בידיהם הכלים למדידת נחיצותה של הליצנות, האירוניה ואיכות ההומור, אותו כמובן לא ניתן לכמת".

השופט אליהו בכר, סגן נשיא המחוזי בתל-אביב, קיבל את תביעתה של כרמלה מנשה, שהוגשה באמצעות עו"ד עופר רון, על שני ראשיה – ההטרדה המינית ולשון הרע. ראשית, הוא דילג על משוכת חופש הביטוי. "אין לומר", כתב, "גם לא במדינה דמוקרטית, כי לערך של חופש ביטוי עליונות מוחלטת הגוברת תמיד על ערכים נוגדים וכבר נקבע לא אחת כי חופש הביטוי אינו חופש הביזוי". ולשיטתו, מדובר כאן בחופש הביזוי.

את הנמקתו נביא באריכות המתבקשת: "מדובר בהצגת מצג חוזר ונשנה כלפי התובעת כמי שהינה בגדר 'חיית מין' שלא ניתן להשביעה, ללא כל רקע מתאים ולו מינימלי והכל על מנת להצחיק את המאזינים על חשבונה של התובעת ללא כל קשר כאמור ולו מקרי למציאות ונזכיר שוב כי אין מדובר בדמות פיקטיבית, למרות ניסיונות הנתבעים להציגה ככזו, אלא עסקינן בתובעת עצמה במצב בהחלט גרוטסקי לאור הצגתה כצרכנית סמים ומכורה להם כמו גם היותה בלתי ניתנת לסיפוק מיני. בכך לטעמי עברו הנתבעים את הגבול, ויושם אל לב, לא את גבול הטעם הטוב שאין לו דבר וחצי דבר עם קביעתי זו, אלא את הגבול בין מה שאפשר לומר כחלק מחופש הביטוי בחברה דמוקרטית בתוכנית בידור הומוריסטית לבין זכותו של אדם שלא להיות מוטרד מינית באותה מסגרת. בכך יש לקבוע כי התובעת הוטרדה מינית על ידי הנתבעים כחלק מתוכניתם סלוצקי ודומינגז.".

הסאטירה הגיעה לפתחו של העליון בתיק הרציקוביץ' המפורסם בסוף שנות התשעים. בית המשפט המחוזי חייב אז את עיתון "העיר" בחצי מיליון שקל פיצויים לבעלים של מכבי תל אביב בכדורגל דאז לוני הרציקוביץ'. זאת, לאחר שהעיתון פרסם עליו טור פארודי שהמשיל אותו לאדם שהופך לעכבר. בבית המשפט העליון, ביטל השופט אהרן ברק את החיוב הזה למרות הסתייגותו מחומרת לשון הרע שהשוותה בן אנוש למכרסם בזוי.

אלא שיש שני הבדלים משמעותיים בין הרציקוביץ' למנשה, בין סלוצקי ודומינגז לבין איתן בקרמן שחיבר את טור העכבר בזמנו. ההבדל הראשון הוא ש"העיר" גמל להרציקוביץ שהשווה קודם לכן את העיתונאים לעכברים שיוצאים מחוריהם ומפיצים רע. ההבדל השני הוא שתגמול הזה היה חד פעמי ואילו סלוצקי ודומינגז חזרו עשרות פעמים על האייטם שמשווה את מנשה לצרכנית סמים, כבדת שמיעה, שעסוקה רק בחוויות מיניות.

פסק הדין של בכר, אם לא ישונה בעליון, הציג אפוא שני חידושים. הראשון, הוא מתח את גבולות הביקורת על חופש הביטוי אל הקצה המוגן ביותר של חופש הביטוי האמנותי – הסאטירה. השני, הוא החיל את החוק למניעת הטרדה מינית על סאטירה, בנסיבות המקרה המיוחד הזה שבו השדרים, באופן קבוע ודי אכזרי יש לומר, רמסו את הכתבת הצבאית והציגו אותה באופן השפל ביותר, וזאת מבלי להיכנס לדיון אם ועד כמה זה מצחיק.