המסעדה החדשה של אייל שני - לא סתם גימיק לקהילה הלהטב"קית

אייל שני פתח מסעדה. עוד מסעדה. בשביל מה איל שני צריך עוד מסעדה? ומדוע אנחנו לכל הרוחות צריכים עוד מסעדה של איל שני? כשקוראים את ה"מניפסט", עם או בלי מירכאות, המוצמד אפילו לדף ההזמנה הטכני באתר ontopo להזמנת מקומות במסעדות, החשש שמתגנב ללב גדל אף יותר.

"איך נוצרת עיר סוערת שוב ושוב? צעירים רעבים מורדים בהוריהם שכבר התעייפו. יש בהם חלומות גדולים, אמביציה בוערת, אמונה שאפשר לשנות את העולם ולעשות ממנו מקום טוב יותר. לרוב הם נדחקים אז לשוליים, למחתרת, למרתפי העיר החשוכים, לסודות הלילה, ושם הם יוצרים סביבות חיים הנותנות לכל אדם לנשום ולשאת בגאווה את מי שבחר להיות בעולם. פאג ואיל שני הבינו, אולי בפעם הראשונה בעולם, שמגיע לאנשים המופלאים והססגוניים האלה הרבה יותר מאשר שולי העיר ופתחו את 'גילה', מקום שמפאר את השונה ונותן לו במה מרכזית שספוגה באוכל מרעיד לב שחוגג את החופש והתקווה".

עוף עם פירה ב"גילה וננסי". הרבה יותר טעים ממה שתאכלו בבית | צילום: שאול גולן

יפה, לא? בלי ציניות. אבל על מי הוא בכלל מדבר? ומי זה פאג? אז פאג הוא ליין מסיבות קווירי - כלומר איל שני פתח מסעדה להטב"קית? איך עושים מסעדה כזו? אני לא יודע אבל איל שני כנראה כן. הצוות מורכב ברובו ככל הנראה מאנשי הקהילה ויש אפילו הופעות דראג קצרות. נו, וזה מספיק? תלוי כנראה בעיני המתבונן. אני, למשל, חשבתי בהתחלה שזה יכול להיתפס כניצול ציני של קהילה לטובת עוד מיזם מסחרי מבית היוצר של אשף השיווק הזה.

אבל אז הגעתי ל"גילה וננסי", זה שמה המלא של המסעדה הנקראת כך על שם גילה גולדשטיין וננסי שניידר, מראשונות הטרנסג'נדריות בתל אביב, והבנתי כמה דברים. ראשית, שבתל אביב כמו בתל אביב, קהילת הלהטב”ק כבר מזמן אינה שוליים, לפחות לא כמו פעם. ושנית, שלפעמים גם אם מה שעומד מאחורי מהלך כלשהו הוא אולי מסחור, התוצאה יכולה להיות מקסימה. ואפילו חשובה. כן, לא פחות.

"גילה וננסי" ממוקמת במלון Play בגן החשמל, מקום שעד לפני כמה שנים - לפני שהפך למעוז הבילויים הכבר לא כל כך חדש של תל אביב, שלא לומר כמעט מעוז בורגני - היה מפלטם של א.נשים בזנות, ועוד מוכי גורל. ללמדכם שדבר אינו מקרי.

מדובר קודם כל במסעדה יפהפייה. האולם העגול מעוצב כאולם מהמאות הקודמות בפריז, מפואר, כמעט דקדנטי, עם פסנתר מקושט בנרות, תקרה מעוצבת, קרניזים, מראות ושאר אביזרי יוקרה זולה ונהדרת. מדובר באחת המסעדות הכי יפות שנראו כאן. תוסיפו לכך את הצוות והקהל ותקבלו חגיגה. לא פחות. אף אחד לא נותן לך להרגיש לרגע כאילו פלשת למסיבה לא לך. להפך, כולם נחמדים נורא ובאופן קיצוני כמעט, ולא מעושה לרגע. זה מקסים ונהדר.

אה, ויש גם אוכל. של איל שני, שלטענתו זו מחווה פרטית ומודרנית לאוכל הביסטרו הצרפתי הקלאסי. שיהיה. אוכל יקר להחריד, אפילו במונחים תל־אביביים, שאתה תוהה מאיפה בדיוק יגרדו כסף בשבילו "אנשים משולי החברה", עם או בלי מירכאות. הנה שוב מתגנב החשש לציניות וניצול. ושוב אתה נזכר שאתה בתל אביב וככה זה. יקר. מאוד.

אבל לפחות טעים. החל בצ'יפס הדקיק והמושלם, ב־49 שקל (!!!); עבור בקלמרי המטוגן, שניהם עם מיונז אלוהי ממש; שניצל המלנזנה (שניצל חציל) ברוטב עגבניות, ריזוטו "פארו" (מחיטת כוסמין איטלקית מיובאת) עם פירות הים שהיה מושלם ממש; ומעל לכל מנת העוף עם הפירה. כן, עוף עם פירה (טוב, גם עם ענבים בציר יין אדום). וכדי שלא תרגישו שדפקו אתכם, הוא עולה 87 שקל ואז אתם יכולים להרגיש שאתם בכל זאת במסעדה ולא בבית אצל אמא. (אמא שלכם לא יודעת להכין עוף כל כך טעים. גם אני לא).

אז מה אם הסרדינים המצופים בפירורי לחם ומטוגנים ופטה כבד העוף היו טיפה פחות טובים והקינוחים - קרם קרמל ופחזנית - היו קצת יותר סטנדרטיים? אתם לא באים למסעדה לאכול. אמרתי את זה כבר לא פעם. אתם באים לבלות, ו"גילה וננסי" היא וואחד בילוי. וכשמלכת הדראג בכחול עולה על הבמה העגולה ממש מעל ראשך ורוקדת כמה דקות לצלילי "fever", אתה מבין את זה סופית ומשחרר. ומשתחרר. ומברך גם אם באת לקלל. ונזכר שלפעמים החיים (אם מצליחים לחיות אותם) יכולים להיות יפים. לפחות אם יש לך 1,000 שקל מיותרים בכיס. אבל אפשר גם סתם עם בקבוק בירה ושקית תפוצ'יפס על הספסל בגינה. רק לא לשכוח אף פעם. לחיות. לפחות לנסות. ממש כמו הכיתוב המופיע על חלון המסעדה ומיוחס לגילה גולדשטיין: "עשיתי מה שרציתי, עכשיו תורכם".

גילה וננסי, לבונטין 8, תל אביב

לפני הטיפ

• צ'יפס – 49 שקל
• מלנזנה – 57
• קלמרי – 82
• ריזוטו – 120
• פטה – 62
• עוף עם פירה – 87
• פחזניות – 52
• קרם קרמל – 52
• קוקטייל נגרוני – 50
• קוקטייל וספר – 54
• קוקטייל סיילנט קילר – 58
• כוס ברברה איטלקי – 54
• כוס יין "הפלך" – 55